screaming life

משהו קצת שונה.
ג’וני לונג הוא מישהו שאולי הייתי צריך לכתוב עליו בבלוג המחשבים שלי.
גורו אבטחת מידע, סופר של תריסר ספרים מקצועיים בעלי פרופיל גבוה, זוכה לכבוד מקצועי והכרה בתחומו, עובד בעבודה שחלם עליה מאז שהיה ילד שכל זה לא מספיק לו.
הוא טיפס הכי גבוה שאפשר עבורו, והוא הרגיש ריק ואנוכי.
אז הוא עוזב הכל מאחוריו והלך להאכיל יתומים באפריקה.
הרצאה של 40 דקות בערך, פשוט מעוררת השראה.
לפחות עבורי.
זה שונה בעיני מכל ספרי “ראיתי את האור” למיניהם, שתמיד מרגישים לי קצת צדקניים, בגלל שמדובר באדם שהכרתי בהקשרים אחרים לגמרי, בפרופיל הציבורי שלו, שבאמת ויתר על הכל על מנת לעשות שינוי

Johnny Long’s talk at DefCon 17 from Dash Riprock on Vimeo.

לא שלי.
של וודי.
לא וודי אלן.
וודי גאת’רי.
לא רשימה שאפתנית מדי.
להשאר שמח.
לקרוא ספרים טובים ולשמוע יותר רדיו.
וגם לעזור לנצח מלחמה ולהביס את הפשיזם.

את הרשימה תמצאו כאן

ולגבי החלטות השנה החדשה שלי.
עשיתי רק אחת ואני עומד בה בינתיים.

“הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם “קוראים”, בניגוד ל”צופי טלוויזיה”.
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
“אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם”.

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

פרויקט של דיוויד לינץ.
זה נקרא “the interview project” וזה בדיוק מה שזה נשמע.
ראיונות אם אנשים, כל ראיון בן 3-4 דקות
70 ימים לאורך אמריקה.
ולמרות שכבר היו ויהיו עוד הרבה מיזמים כאלה, ולמרות שלא ברור מה בדיוק מידת המעורבות שלו, הפרויקט כולו הוא דיוויד לינצ’י, לטוב ולרע.

http://interviewproject.davidlynch.com/www/#/all-episodes

“”…יצירות אמנות הן תמיד תוצר של היות-בסכנה, של הליכה-עד הסוף למעמקי החוויה,
עד המקום שאיש אינו יכול ללכת הלאה משם.
ככל שתרחיק לכת, כן תיעשה החוויה עצמית יותר,
אישית יותר, יחידית יותר,
ויצירת האומנות-היא בסופו של דבר הביטוי ההכרחי,
הבלתי ניתן לביטוי, של יחידיות זו…”

ריינר מריה רילקה – “מכתבים על סזאן”

וכמה זה נכון לכל שיר או ספר או תמונה שנגעו בי בחיי
כמו התמונה הזו של צ’רלס ק. אבס שגורמת לי להרגיש פחד וכמיהה למשהו שאני לא מסוגל להגות בקול.

Lunchtime atop a Skyscarper

אנחנו יושבים על ספסל מחוץ לתחנה המרכזית החדשה בת”א.
אני. השותפה לדירה. דוכסית רוסיה אחת שבאה איתנו מחיפה.
היא שיכורה לגמרי.
הרושם הראשוני שלי ממנה היה מאיים.
הגענו לאסוף אותה.
היא נכנסה לרכב וצרחה.
שידעו שיש לה לב שבור.
היא יפה, רזה. רזה מדי בעצם.
ויש לה לב שבור.
כל כולה אומרת כאב.

אחר כך אנחנו נוסעים לתל אביב
אנחנו אמורים לפגוש שתי חברות ירושלמיות של השותפה.
בינתיים השותפה והדוכסית מחליטות שהן צריכות לשתות עוד קצת וקונות בקבוק יין.
בשלב הזה הדוכסית כבר איבדה את העשתוונות.
שרה ורוקדת עם עצמה ברחוב.
עושה פרצופים לכל אחד שעובר על ידינו.
בעיקר עובדים זרים מכל מקום.
אחר כך היא מתיישבת לידינו.
“אני, שרגילה לשבת במסעדות בשמלות ערב…יושבת על ספסל בתחנה המרכזית ושותה יין זול!!!! לאן הגעתי….”
אני מבין אותה לגמרי.

אחר כך הדוכסית מתחילה שוב לרקוד.
אני עומד בגלל שקר לי והיא נצמדת אלי ורוקדת איתי.
אני מובך.
היא שומעת משהו באוזניות שלה, ברוסית ומתרגמת לי.
השיר אומר שכל אחד יכול לשלוח יד ולשבור לציפור את הכנף.

הכל נראה כל כך ריק ומייאש בשלב הזה.
ועדיין, יש משהו מוכר ומנחם בעליבות הזאת.
מרגיש כל כך עלוב וכל כך טוב באותו הזמן.
ברגעים כאלה אני מרגיש חופשי. במקום הכי נמוך אף מסכה לא תועיל.

“חופש זה רק מילה אחרת ל”אין מה להפסיד”.
אמן.
כל העולם הזה יכול ללכת להזדיין.
שלושה דפוקים וזרוקים על ספסל בתחנה המרכזית ואני מרגיש משהו שכבר יותר מדי זמן לא הרגשתי.
כמעט אושר.

If I leave here tomorrow
Would you still remember me?
For I must be travelling on, now,
‘Cause there’s too many places I’ve got to see.
But, if I stayed here with you, girl,
Things just couldn’t be the same.
‘Cause I’m as free as a bird now,
And this bird you can not change.
Lord knows, I can’t change.

Bye, bye, its been a sweet love.
Though this feeling I can’t change.
But please don’t take it badly,
‘Cause Lord knows I’m to blame.
But, if I stayed here with you girl,
Things just couldn’t be the same.
Cause I’m as free as a bird now,
And this bird you’ll never change.
And this bird you can not change.
Lord knows, I can’t change.
Lord help me, I can’t change.

“אנחנו דפוקים?”
“למה את מתכוונת?”
“אנחנו בני 34… ”
“אני בן 33″
“…ועדיין לא הבנו את הדבר הבסיסי הזה”
“בסיסי? כמו מה?”
“החיים”.

מתוך
Away we go

ווניה בן ה10 מתבשר על ידי הוריו שהוא למעשה נער יהודי בשם יצחק ושהוריו החליטו להתחיל ולקיים את עול המצוות, בניגוד לדרך שבה חיו עד היום.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל זה חלק מתוכנית גדולה יותר שנרקמה עבורו.

“בפעם הראשונה הבין ווניה שאם עליו נגזר לא ללכת יותר לשיעורי בית הספר, עונשו של אביו חמור יותר
“איבדת את העבודה באוניברסיטה?”,
אבא השתעל קלות, “הסטודנטים שלי יבואו אלי”.
“אם יוכלו למצוא אותך” אמרה אמא. עדיין עם אותו חיוך מוזר על שפתיה.
הם ימצאו אותי! או שלא!, בכה אבא, “אנחנו נאכל, או שלא, אבל אנחנו נביא את ווניה – יצחק- אל מחוץ לארץ הזו כדי שיגדל במקום שהפה הזה שלו, חוסר הכבוד לכל מי שלא עומד בסטנדרטים המעורפלים שלו, היכן שיתיחסו לזה כיצירתיות, או פקחות או רוק’נ’רול”
“רוק’נ’רול זו מוסיקה” אמר ווניה.
פרוקובפייב זו מוסיקה, סטרווינסקי זו מוסיקה, צ’ייקובסקי ובורדין ורימסקי-קוסאקוב ואפילו רחמנינוב זו מוסיקה הם זה מוסיקה.
רוק’נ’רול זה נערים מתחכמים בלי כבוד, אתה זה רוק’נ’רול”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

שלא במפתיע, זה הפרק של “עבודות לא מורשות”.
בקצרה, מדובר בגרסאות מקומיות של הרפתקאות טרזן שלא אושרו על ידי משפחתו של אדגר רייס ביראוז (ועולה בי צמרמורת תענוג רק מלהגיד את השם הזה)
כל הדיון שם מתפתח לכיוון של השם טרזן שמאוד מזכיר את המילה העברית “מטורזן” ושבגלל הדמות, המילה עצמה כמעט נכחדה מהשפה ומוכרת למתי מעט (כך בערך האנגלי. נשבע לכם)
תראו לבד
ואם כבר אדגר רייס ביראוז, מתי בפעם האחרונה השתמשתם ברשת להרחבת הידע שלא בהקשר של לימודים, עבודה, פרטים ביוגרפיים על זוכה כוכב נולד האחרון.
עזבו פריטי טריוויה. את רוב אנשים לא ממש מעניין מי זאת וורה לין מהשיר של פינק פלויד או מה קרה לנערה הקיסרית היפה מהסיפור שלא נגמר (ילידת אירן, בתו של ארכיאולוג ישראלי, היום מורה לריקוד בגרמניה)
כלומר, מישהו חיפש פעם את אניד בלייטון? הרי כולנו קראנו את הרביעיה, החמישיה, השישייה (החביבים עלי מכולם) והשביעיה)
חפשו אותה.
זה ישפוך אור חדש על כמה דברים.