screaming life

“הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם “קוראים”, בניגוד ל”צופי טלוויזיה”.
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
“אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם”.

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

פרויקט של דיוויד לינץ.
זה נקרא “the interview project” וזה בדיוק מה שזה נשמע.
ראיונות אם אנשים, כל ראיון בן 3-4 דקות
70 ימים לאורך אמריקה.
ולמרות שכבר היו ויהיו עוד הרבה מיזמים כאלה, ולמרות שלא ברור מה בדיוק מידת המעורבות שלו, הפרויקט כולו הוא דיוויד לינצ’י, לטוב ולרע.

http://interviewproject.davidlynch.com/www/#/all-episodes

“”…יצירות אמנות הן תמיד תוצר של היות-בסכנה, של הליכה-עד הסוף למעמקי החוויה,
עד המקום שאיש אינו יכול ללכת הלאה משם.
ככל שתרחיק לכת, כן תיעשה החוויה עצמית יותר,
אישית יותר, יחידית יותר,
ויצירת האומנות-היא בסופו של דבר הביטוי ההכרחי,
הבלתי ניתן לביטוי, של יחידיות זו…”

ריינר מריה רילקה – “מכתבים על סזאן”

וכמה זה נכון לכל שיר או ספר או תמונה שנגעו בי בחיי
כמו התמונה הזו של צ’רלס ק. אבס שגורמת לי להרגיש פחד וכמיהה למשהו שאני לא מסוגל להגות בקול.

Lunchtime atop a Skyscarper

אנחנו יושבים על ספסל מחוץ לתחנה המרכזית החדשה בת”א.
אני. השותפה לדירה. דוכסית רוסיה אחת שבאה איתנו מחיפה.
היא שיכורה לגמרי.
הרושם הראשוני שלי ממנה היה מאיים.
הגענו לאסוף אותה.
היא נכנסה לרכב וצרחה.
שידעו שיש לה לב שבור.
היא יפה, רזה. רזה מדי בעצם.
ויש לה לב שבור.
כל כולה אומרת כאב.

אחר כך אנחנו נוסעים לתל אביב
אנחנו אמורים לפגוש שתי חברות ירושלמיות של השותפה.
בינתיים השותפה והדוכסית מחליטות שהן צריכות לשתות עוד קצת וקונות בקבוק יין.
בשלב הזה הדוכסית כבר איבדה את העשתוונות.
שרה ורוקדת עם עצמה ברחוב.
עושה פרצופים לכל אחד שעובר על ידינו.
בעיקר עובדים זרים מכל מקום.
אחר כך היא מתיישבת לידינו.
“אני, שרגילה לשבת במסעדות בשמלות ערב…יושבת על ספסל בתחנה המרכזית ושותה יין זול!!!! לאן הגעתי….”
אני מבין אותה לגמרי.

אחר כך הדוכסית מתחילה שוב לרקוד.
אני עומד בגלל שקר לי והיא נצמדת אלי ורוקדת איתי.
אני מובך.
היא שומעת משהו באוזניות שלה, ברוסית ומתרגמת לי.
השיר אומר שכל אחד יכול לשלוח יד ולשבור לציפור את הכנף.

הכל נראה כל כך ריק ומייאש בשלב הזה.
ועדיין, יש משהו מוכר ומנחם בעליבות הזאת.
מרגיש כל כך עלוב וכל כך טוב באותו הזמן.
ברגעים כאלה אני מרגיש חופשי. במקום הכי נמוך אף מסכה לא תועיל.

“חופש זה רק מילה אחרת ל”אין מה להפסיד”.
אמן.
כל העולם הזה יכול ללכת להזדיין.
שלושה דפוקים וזרוקים על ספסל בתחנה המרכזית ואני מרגיש משהו שכבר יותר מדי זמן לא הרגשתי.
כמעט אושר.

If I leave here tomorrow
Would you still remember me?
For I must be travelling on, now,
‘Cause there’s too many places I’ve got to see.
But, if I stayed here with you, girl,
Things just couldn’t be the same.
‘Cause I’m as free as a bird now,
And this bird you can not change.
Lord knows, I can’t change.

Bye, bye, its been a sweet love.
Though this feeling I can’t change.
But please don’t take it badly,
‘Cause Lord knows I’m to blame.
But, if I stayed here with you girl,
Things just couldn’t be the same.
Cause I’m as free as a bird now,
And this bird you’ll never change.
And this bird you can not change.
Lord knows, I can’t change.
Lord help me, I can’t change.

“אנחנו דפוקים?”
“למה את מתכוונת?”
“אנחנו בני 34… ”
“אני בן 33″
“…ועדיין לא הבנו את הדבר הבסיסי הזה”
“בסיסי? כמו מה?”
“החיים”.

מתוך
Away we go

ווניה בן ה10 מתבשר על ידי הוריו שהוא למעשה נער יהודי בשם יצחק ושהוריו החליטו להתחיל ולקיים את עול המצוות, בניגוד לדרך שבה חיו עד היום.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל זה חלק מתוכנית גדולה יותר שנרקמה עבורו.

“בפעם הראשונה הבין ווניה שאם עליו נגזר לא ללכת יותר לשיעורי בית הספר, עונשו של אביו חמור יותר
“איבדת את העבודה באוניברסיטה?”,
אבא השתעל קלות, “הסטודנטים שלי יבואו אלי”.
“אם יוכלו למצוא אותך” אמרה אמא. עדיין עם אותו חיוך מוזר על שפתיה.
הם ימצאו אותי! או שלא!, בכה אבא, “אנחנו נאכל, או שלא, אבל אנחנו נביא את ווניה – יצחק- אל מחוץ לארץ הזו כדי שיגדל במקום שהפה הזה שלו, חוסר הכבוד לכל מי שלא עומד בסטנדרטים המעורפלים שלו, היכן שיתיחסו לזה כיצירתיות, או פקחות או רוק’נ’רול”
“רוק’נ’רול זו מוסיקה” אמר ווניה.
פרוקובפייב זו מוסיקה, סטרווינסקי זו מוסיקה, צ’ייקובסקי ובורדין ורימסקי-קוסאקוב ואפילו רחמנינוב זו מוסיקה הם זה מוסיקה.
רוק’נ’רול זה נערים מתחכמים בלי כבוד, אתה זה רוק’נ’רול”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

שלא במפתיע, זה הפרק של “עבודות לא מורשות”.
בקצרה, מדובר בגרסאות מקומיות של הרפתקאות טרזן שלא אושרו על ידי משפחתו של אדגר רייס ביראוז (ועולה בי צמרמורת תענוג רק מלהגיד את השם הזה)
כל הדיון שם מתפתח לכיוון של השם טרזן שמאוד מזכיר את המילה העברית “מטורזן” ושבגלל הדמות, המילה עצמה כמעט נכחדה מהשפה ומוכרת למתי מעט (כך בערך האנגלי. נשבע לכם)
תראו לבד
ואם כבר אדגר רייס ביראוז, מתי בפעם האחרונה השתמשתם ברשת להרחבת הידע שלא בהקשר של לימודים, עבודה, פרטים ביוגרפיים על זוכה כוכב נולד האחרון.
עזבו פריטי טריוויה. את רוב אנשים לא ממש מעניין מי זאת וורה לין מהשיר של פינק פלויד או מה קרה לנערה הקיסרית היפה מהסיפור שלא נגמר (ילידת אירן, בתו של ארכיאולוג ישראלי, היום מורה לריקוד בגרמניה)
כלומר, מישהו חיפש פעם את אניד בלייטון? הרי כולנו קראנו את הרביעיה, החמישיה, השישייה (החביבים עלי מכולם) והשביעיה)
חפשו אותה.
זה ישפוך אור חדש על כמה דברים.

“והוא ערם על גבנתו של הלוויתן הלבן את סך כל הזעם והשנאה שחשו בני גזעו. לו חזהו היה תותח, היה יורה עליו את ליבו”
את הציטוט הזה אני מכיר בזכות סצנה אחת בסרט “המפגש” בסדרת “מסע בין כוכבים”.
קפטן פיקרד רוצה נקמה.
הוא מתרץ את זה בדרכים שונות, אומר שאין בזה שום נקמה. במאה ה24 ויתרו על רגשות פרימטיביים כאלה.
“רגישות מפותחת” הוא קורה לזה.
אין ברירה והוא מכיר את האויב מפני שעבר היה שבוי על ידם.
לילי אומרת הם פגעו בו ועכשיו קפטן אחאב לפגוע בחזרה וכל הרגישות המפותחת שהוא מתגאה בה היא “בולשיט” (ציטוט מדויק).
נאמרים עוד כמה דברים.
המילים האלו כאילו מעירות את קפטן פיקארד מטראנס השנאה שלו והוא מביא את הציטוט המסוים הזה.
היא, אגב, מביטה בו בתמיהה ושואלת “מה” והוא אורמ שזה מ”מובי דיק” והוא בתגובה אומרת שהיא אף לא קראה את הספר.
יש תרגום חדש ל”מובי דיק”.
יש אפילו פולמוס בעקבות המאמר הזה (והטוקבקים? רובם תענוג ובכלל פולמוסים ספרותיים כאלה הן עניין נדיר וחבל שכך).
את הגרסא של אהרון אמיר קראתי אי שם בעשור הקודם.
על הגרסא הנוכחית יש לי שלוש מילים להגיד: נפלא, נפלא, נפלא.
אולי כי אני קורא פשוט, אני לא משווה לא למקור (שבכל מקרה לא קראתי) ולא לאהרון אמיר שהתרגום שלו היה מהנה, למיטב זכרוני, אבל כאמור קראתי לפני המון זמן.
מלבד הקריאה, הספר עצמו עמוס בהערות הארות ומראי מקום.
ספרים שמלוויל קרא ומהם שאב מידע לגבי מקומות או דמויות שכתב עליהן, הסבר על למה הספר לא זכה לשום הצלחה בחייו של מלוויל (בגלל הלעג שלו לממסד הדתי שהיה מאוד חזק באותם ימים. כמו בימינו אנו) בעמוד אחד מתואר החדר עם הריהוט המועט שיש בו. שני עמודים לאחר מכן מתוארת הנחת מעיל על מסעד כיסא שכאמור, לא נמצא כלל בחדר).
ומה עוד יכול לבקש חובב איזוטירה כמוני.
אז כמו “מובי דיק” וכמו סרטי מסע בין כוכבים, הסיפורים שבני אדם מספרים הם בסופו של גרסאות שונות לאותו דבר.
הרי מסע בין כוכבים בכלל נוצר כ”מערבון שמתרחש בחלל” כדברי יוצר ג’ין רודנברי.
אם זה קפטן של ספינת כוכבים במאה ה24 ום זה קפטן אחאב במאה 19, ואם זה אורפיאוס שירד לשאול עבור אהובתו ונכשל בגלל התכונות האנושיות כל כך של חוסר וודאות וספק, ואם זה הולדן קולפילד או דאג מ”דור האיקס” או אודיסאוס או באפי או הרקולס.
הסיפור הוא אותו סיפור ואת הלקח אנחנו לומדים בכל גלגול מחדש.

בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג’אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש”I’ve been drawn into your magnet tar pit trap” כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה “היי” וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
“הכלב שלי מת”
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.