screaming life

“ילדים קטנים ילדים גדולים ילדים טובים וילדים רעים את יודעת אימא כולנו ילדים של החיים…”

מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג’ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

שלוש לפנות בוקר ומה יותר דחוף מלעבור על הסימניות שלי בdel.icio.us, סתם ככה.
סוג של מסע במנהרת הזמן לראות מה חשבתי שמעניין לקרוא ברשת לפני חמש שנים בערך.
וככה, בין כל הלינקים מצאתי, שוב, את אליזבת קוטון
זמרת פולק אמריקאית, לא מאוד מוכרת, בטח שלא ביחס למוסקאים גברים של אותה תקופה.
אולי בגלל שהיא היתה יותר פולק מבלוז, אולי בגלל שהיתה אישה שמנגנת על גיטרה בצורה וירטואוזית, אולי בגלל שהיתה גם זה וגם שחורה.
אולי בגלל שבעצם אף אחד לא שמע עליה או אותה עד שהגיעה לגיל 60 (נולדה בשנות ה90 של המאה ה19)
כל אחד מאלה הפך אותה לחריגה.
הסיפור שלה כולל בעיקר נישואים ולידה בגיל צעיר, התרחקות ממוסיקה לכמה עשורים טובים ואז התחלה חדשה בגיל 60, לא פחות,כאשר באה לעבוד כעוזרת בית אצל משפחה של זמרי פולק בשם סיגר (פיט סיגר הוא בן המשפחה הידוע יותר),
שגילו מחדש את הכשרון שלה.
אב המשפחה, מייק סיגר, היה זה שהקליט אותה לראשונה בחייה.
למעשה, היא לא ניגנה מעל 40 שנה עד שהגיעה לבית המשפחה, והיא התחילה ללמד עצמה מאפס בעצם.
השיר היותר ידוע שלה הוא Freight Train הוא משהו שכתבה בגיל 11!

http://www.youtube.com/watch?v=Tm5-WdB_aVE&feature=related

הדבר שאני הכי אוהב בroots הוא זה שהם יודעים מאיפה הם באו, מוסיקלית.
הם לא מרגישים שהם גדולים מדי לתת כבוד למי שהם למדו ממנו, ולא מתיימרים להיות אלו שהמציאו את הגלגל.
השילוב של ההשפעות האלה עם הכשרון של חברי להקה, מביא בעיקר דברים טובים.
הדבר האחרון הוא wake up
אלבום של גרסאות כיסוי ביחד עם הפסנתרן ג’ון לג’נד כאשר השירים שזוכים לביצוע מחדש הם שירי מחאה משנות ה60 וה70.
ומה שקורה לחובבי מוסיקה כמוני, זה צורך ללכת ולחפש את המקור.
מזה מתחילה היכרות עם עוד המון מוסיקה שלא הייתי מכיר בלי הרוטס (והפפרס, לצורך העניין, שגם הם בראש מאד דומה)
בגלל זה הם להקה כזו גדולה בעיני, כי אפשר להקשיב להם בלי ציפיות, לשפוט אותם לפי מה שמתנגן באוזניים ועדיין לזכות בחוויה מוסיקלית, ואפשר לזרום איתם אל ההיסטוריה ולגלות עולם חדש לחקור, ולהיות פנאט של מוסיקה, בהחלט מרגש לפעמים כמו לגלות ארץ חדשה.
השיר שאני הכי אוהב כרגע, מתוך האלבום הזה, הוא
compared to what.
שיר ג’אז של הספתרן לס מקאן ונגן הסקסופון אדי האריס.
בינתיים הצלחתי לגלות דברים חדשים של שני אלה, או לפחות חדשים עבורי, אבל עדיין מוקדם מכדי לכתוב על זה.

מקור

שווה כמו המקור.

כבר בפתח וגם עליו אנשים מדברים, מה שלא ממש קרה לאחרונה.
דיבור על משהו חדש של REM, הכוונה.
מטבע הדברים, כמובן שהם לא סבלו מהתעלמות מוחלטת.
בכל זאת, אחת הלהקות הגדולות האחרונות של אמריקה, אבל זה לא באמת היה זה, לא מצד הלהקה ולא מצד הקהל.
אני לא יודע כמה סטייפ והחברים אהבו או שנאו את המצב.
יש בי חשד שלהם היה מאוד נוח עם המצב של השנים האחרונות.
בכל אופן, עוד כמה ימים ויש אחד חדש ונדמה לי שהפעם יש איזשהו באז, ציפיה אמיתית.
אולי בגלל, כמו שכבר אמרתי, היא אחת הלהקות הגדולות האחרונות של דורנו, אולי בגלל שלהרבה חובבי מוסיקה הכל נראה ונשמע כמו מדבר אחד גדול ואז הלב רוצה את מה שהוא מכיר.
יש דברים טובים בחוץ, תמיד, ורק צריך לדעת איפה לחפש, אבל כמה להקות הן “להקות של החיים? לא מספיק.
ויודעים מה? ממה שהספקתי לשמוע, עושה רושם שמשהו טוב בדרכו אלינו…
ואם תקשיבו ממש טוב, תשמעו ברקע, את אדי וודר.

כולם אומרים שאת האלבום הזה צריך לשמוע באוזניות.
הקשבתי לו פעם אחת, לא באוזניות, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שהאוזניות זה בטח בגלל שהשירים נכנסים מאוזן אחד ויוצאים מהשניה, ולא ממש משאירים משהו.
לא שופטים אלבום על פי האזנה אחת, כך תמיד טענתי, אבל בואו נהיה כנים,
כמה אלבומים שמענו בחיים וידענו מהראשון שיש כאן משהו אחר, רגע שרק מי שאוהב מוסיקה, באמת אוהב, ידע כמה הוא משמעותי ויקר ונדיר?
זה קרה מספיק פעמים כדי לדעת שגם פעם אחת יכולה להספיק כדי לדעת אם אתה אוהב או שונא או אדיש.
החדש של רדיוהד? כרגע אני אדיש, אבל אני רוצה לשמוע אותו באוזניות, סתם ככה, כדי להבין ממה ההתרגשות.
אני מניח שמה שבאמת מפריע לי זה לא האלבום עצמו אלא ההשתפכות סביבו, שמביאה אותי לחשוב האם באמת הקשיבו לו וכמה פעמים, לפני כל הכתרים שנקשרו סביבו.

להנאת הקוראים, מצורפים שני שירים של רדיוהד מהזמן שעוד לא היו “הלהקה הכי טובה בעולם” , אבל היו להקה שכותבת שירים מעולים.

בפעם הראשונה הכרתי אותה עם הביצוע ל Need You Tonight במסגרת מועדון האלבום של בק.
הרעיון פשוט.
כמה חברים נפגשים ומקליטים מחדש אלבומים שלמים.
בלי להתאמץ יותר מדי.
אינקסס, מחתרת הקטיפה, יאני, לאונרד כהן וסקיפ ספנס הם חמשת האומנים שזכו להקלטה מחדש.
חלק מהתוצאות מפעימות ממש.

ויש כמובן את St. Vincent.
.קראתי עליה קצת והיא בהחלט הספיקה לעשות דברים
להיות חלק מהפוליפוניק ספרי ולהופיע עם Sufjan Stevens.
ללמוד שלוש שנים בברקלי רק כדי להגיע לתובנות שבתי ספר למוסיקה ובתי ספר בכלל זה בעיקר בקשר לציונים, וגם אם יש לזה מקום בעולם, וכדאי ללכת וללמוד כמה שיותר ואז לשכוח את זה הכי מהר כדי להתחיל ולעשות מוסיקה.
ויש את השם שלה…
בתעודת הזהות כתוב אנני ארין קלארק.
שם טקסני הגון.
אבל היא מעדיפה את St Vincent.
על שם המרכז הרפואי הקתולי, וינסנט הקדוש.
זה המקום שבו נפטר ב1953 המשורר הוולשי דילן תומס.
“זה המקום שאליו הולכת השירה כדי למות. זו אני”

בבוקר שמעתי את baker street ברדיו, וחשבתי לעצמי שלמרות שזה שיר מאוד אהוב, אני לא יודע מי שר אותו.
בערב, נכנסתי ליוטיוב לחפש את השיר שהתנגן לי כל היון בראש, וגיליתי ששמו של הזמר הוא גארי ראפרטי (Gerry Rafferty).
גם גיליתי שכמו שקורה רוב הזמן, צפיה בוידאו של שיר מסוים מאוד פוגעת בחוויה של השיר עצמו.
וחץ מלשיר על רחוב בייקר, היה לו עוד שיר פעם, עם להקה שהתפרקה בזמן שיצא השיר על רחוב בייקר, שגם הוא אהוב עלי מאוד, על ליצנים מצד שמאל וג’וקר מימין בזמן שהוא תקוע באמצע.
ושני אלה הם שירים שאף פעם לא נמאס לשמוע.
במונחים של רוק\פופ, השירים האלה נצחיים.
אני חושב לפעמים על אנשים כאלה, שהיו להם רגעים בחיים שהם היו על פסגת העולם ונפלו.
ומה עושים עם זה אחר כך?
איך אפשר לחזור להיות אדם רגיל אחרי שכבר היית כוכב בשמיים?
אני מניח שהמציאות היא לא כזו דרמטית ואם אין התמכרויות לסמים או אלכוהול או הימורים או כל דבר דרמטי אחר, בסופו של דבר כולנו עושים את אותו דבר.
חיים יום אחרי יום.
בסוף בסוף, אחרי כל המחשבות וקצת שיטוט ברשת גילתי שגארי ראפרטי נפטר לפני חודש וקצת.

משהו קצת שונה.
ג’וני לונג הוא מישהו שאולי הייתי צריך לכתוב עליו בבלוג המחשבים שלי.
גורו אבטחת מידע, סופר של תריסר ספרים מקצועיים בעלי פרופיל גבוה, זוכה לכבוד מקצועי והכרה בתחומו, עובד בעבודה שחלם עליה מאז שהיה ילד שכל זה לא מספיק לו.
הוא טיפס הכי גבוה שאפשר עבורו, והוא הרגיש ריק ואנוכי.
אז הוא עוזב הכל מאחוריו והלך להאכיל יתומים באפריקה.
הרצאה של 40 דקות בערך, פשוט מעוררת השראה.
לפחות עבורי.
זה שונה בעיני מכל ספרי “ראיתי את האור” למיניהם, שתמיד מרגישים לי קצת צדקניים, בגלל שמדובר באדם שהכרתי בהקשרים אחרים לגמרי, בפרופיל הציבורי שלו, שבאמת ויתר על הכל על מנת לעשות שינוי

Johnny Long’s talk at DefCon 17 from Dash Riprock on Vimeo.

לא שלי.
של וודי.
לא וודי אלן.
וודי גאת’רי.
לא רשימה שאפתנית מדי.
להשאר שמח.
לקרוא ספרים טובים ולשמוע יותר רדיו.
וגם לעזור לנצח מלחמה ולהביס את הפשיזם.

את הרשימה תמצאו כאן

ולגבי החלטות השנה החדשה שלי.
עשיתי רק אחת ואני עומד בה בינתיים.