שיר הסמוראי / רוברט פינסקי

(24/4/2017, Dragonville)

כשאין לי גג, האומץ
הוא הגג שלי. כשאין לי
מה לאכול, העיניים שלי סועדות.
כשלא היו לי עיניים הקשבתי.
כשלא היו לי אוזניים חשבתי.
כשלא היו לי מחשבות חיכיתי.
כשלא היה לי אבא
הדאגה היתה אבי, כשלא
היתה לי אמא חיבקתי סדר ומשמעת.
כשלא היה לי חבר התיידדתי
עם השקט. כשלא היו לי אויבים
נלחמתי נגד גופי.
כשלא היה לי מקדש קולי
היה כנסייתי. כשלא היה לי
כומר לשוני היתה מקהלתי.
כשאיני מוצא לי דרך המזל
הוא הדרך שלי. כשאין לי שום
דבר המוות יהיה מזלי.
הצורך הוא הטקטיקה שלי. ניתוק
היא המדיניות שלי. כשאין לי
אהובה אני מחזר אחרי השינה.

מסע

(24/4/2004)

"מה הביא אותי לצאת למסע הזה לאפריקה?
אין לכך הסבר פשוט. המצב החמיר והחמיר ולבסוף נעשה מסובך מדי.
כשאני מהרהר במצבי כשהייתי בן חמישים וחמש, כאשר קניתי את הכרטיס, גואה היגון.
העובדות מתחילות להתקהל עלי ועד מהרה אני חש לחץ בחזה.
מתחילה הסתערות פרועה: הוריי, נשותיי, נערותיי, ילדיי, החווה שלי, בעלי החיים שלי, הרגליי, כספיי, שיעורי הנגינה שלי, שיכרותי, הדיעות הקדומות שלי, גסותי, שיניי, פניי, נפשי!
אני נאלץ לזעוק, "לא, לא, הסתלקו ארורים אתם, הניחו לי!" אבל כיצד יכולים הם להניח לי?הם שייכים לי, הם שלי.
והם נדחסים אך תוך קרבי מכל העברים והכל הופך תוהו ובוהו".

"הנדרסון מלך הגשם" – סול בלו.

"Such a classic girl…"

בבלוג זה מוסיקה זה עלה פוסט שמדבר על גסיסתה של המוסיקה הקלאסית בימינו בפוסט ביקור התזמורת
למרות שאני לא איש מובהק של מוסיקה קלאסית ולא חוקר של אופנות במוסיקה, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה נקודות שבעיני פשוט מוטעות.

הטיעונים שהובאו הם בעיקר שאין קהל, אין כסף בתחום, אין כמעט מוסיקה קלאסית ברדיו וגם כשיש, מיעוט פרסומות מראה שאין ביקוש לתחנה.
אני חושב שאת כל מה שכתב אפשר להלביש על ג'אז, אבל מי בדיוק יעז לטעון שהג'אז גוסס?

מוסיקה קלאסית פחות פופולרית מאשר בעבר וזה תהליך טבעי.
מוסיקה הרבה יותר נגישה להמונים בימינו מאשר לפני 100 שנים.
אופנות משתנות, טעם ההמונים לא קופא על שמריו.
הדרך שבה אנחנו צורכים מוסיקה שונה.
יש הבדל בין מה שנדרש כדי להנות משיר פופ של שלוש דקות לבין יצירה קלאסית מבחינת זמן וריכוז והרדיו יעדיף לנגן שירים של חמש דקות מאשר קטעים ארוכים יותר מתוך יצירות קלאסיות.
גם בתקופות השיא של מוסיקה קלאסית, תמיד נכתבו שירים "עממיים" יותר, אבל מה ששרד את העשורים והמאות הן היצירות "כבדות" בהעדר מילה מתאימה יותר.
תחשבו על שיר ששמעתם היום ברדיו.
עכשיו תשאלו את עצמכם אם בעוד 200 שנה השיר הזה עדיין ינוגן.

נקודה שמאוד הודגשה על ידי הכותב היתה שתזמורת קלאסית מחייבת אנסמבל שלם ואיך אפשר להתקיים כאשר יש יותר אנשים בקהל מאשר על הבמה.
זה חצי נכון, יש גם הרכבים קטנים יותר תחת המטריה של מוסיקה קאמרית והפעות יחיד או נגן פסנתר\צ'לן עם זמר\זמרת.
מוסיקה קלאסית מגיעה בצבעים וצורות רבות.
גם הטענה של יותר אנשים בקהל מאשר על הבמה זה משהו שיגיד רק מישהו שכנראה לא נכח בקונצרט בחייו.
דווקא בעולם הרוק\פופ המצב הזה שכיח.
מה גם שמוסיקאים לא מתפרנסים רק מהופעות כאלו.
לדוגמא, אבי סינגולדה, אולי הגיטריסט הכי עסוק בארץ, וזה לא בגלל ההופעות שלו עם שלמה ארצי.
הוא מלמד, הוא מקליט עם אנשים שונים, חלקם חובבנים שרוצים להגשים חלום.
לא כל הכסף מגיע מקונצרטים וקשיי פרנסה ממוסיקה זה לא משהו שייחודי למוסיקאים קלאסים כפי שאפשר אולי להבין מהכותב.

העובדה שיש מעט מאוד מוסיקה קלאסית ברדיו זו לא סיבה לגאווה גדולה, אבל זו גם לא האינדיקציה לגסיסת המוסיקה הקאלסית.
מתי בדיוק שמענו לאחרונה מטאל ברדיו, יותר שיר ג'אז אחד ברצף, דאבסטפ או שיר רגאיי שהוא לא של בוב מארלי?
מעט מאוד כאלה, אם בכלל, מתנגנים.
להסיק מזה שמדובר בסגנונות מתים זה ללכת רחוק מדי.

המוסיקה הקלאסית לא הולכת למות בקרוב. על זה אני והכותב מסכימים
לעומת זאת אני לא חושב שהיא גוססת.
ירידה בפופולריות כן, כבר כתבתי למעלה למה זה קורה.
אבל אני יודע שהעולם הקלאסי רוחש ובוחש.
צעירים מכל העולם עדיין נוהרים לוינה כדי ללמוד ניצוח וביצוע וכתיבה ושירה בדיוק כמו במרכזים אחרים בעולם ובדיוק כפי שעשו במאות הקודמות.
בשתי אופרות שנכחתי בהן לאחרונה בשתי ערים שונות, וגם זאת לאחר שהשגתי כרטיסים בעמל רב, האולם היה מלא.
אחד מרבי המכר הגדולים בעשור האחרון היה ספר שנקרא "מוצרט בג'ונגל" של בלייר טינדל, לשעבר נגנית האבוב בפילהרמונית של ניו יורק שעל פי ספרה על התזמורת מופקת סדרה מצליחה (וממולצת!), מראה שעדיין יש עניין בעולם הקלאסי, גם אם צריך לתבל אותו בקצת סקס וסמים כדי למכור.
מעטים האנשים שצורכים תרבות באופן קבוע ולא שמעו על ג'ושוע בל או על יו-יו מא.
בסופו של יום, אני חושב שלהגיד שהמוסיקה הקלאסית מת\גוססת זה שווה ערך לכל אלה שכבר אמרו שמתה השירה.
רבים אמרו זאת, רובם כבר מתו בשיבה טובה והמוסיקה הקלאסית וגם השירה, עדיין איתנו.

ואחרי שכל זה נאמר, קחו לכם שמונה דקות להנות מהיצירה הנהדרת הזו שאספתי לי מבית המוסיקה בוינה.

נ.ב לכותרת אין קשר לפוסט, למרות שלקוחה משיר שהוא קלאסי בדרכו שלו:)

שורה ראשונה

סופרים ומשוררים מספרים על ההתחלות שלהם בסדרת סרטונים בשם 'הפעם הראשונה שלי' ובהפקת The Paris review המהולל.
רובם הגדול של המרואיינים כאן כמעט ולא מוכרים לי, ואני אניח בזהירות מה שגם לרוב הקוראים בארץ.
ובכל זאת, מדובר בסופרים, אנשים שיודעים לספר סיפור, והם עומדים בציפיות וחלקם כבר נרשמו בספר הקטן שלי של "מתישהו אני צריך…"
אני חושב שהקו המחבר בין כל אותם אנשים מבין הסרטונים שראיתי, ואני לא אגיד שזה מפתיע או אפילו לא משהו שידעתי ברמה כלשהי, זה שהם כותבים כי הם צריכים לכתוב.
בשיר "האל" שכתב טד יוז על סילביה פלאת', הוא תיאר את תהליך היצירה שלה.
התיאור היה של אדם שמתנהג כקנאי דתי המקריב עצמו בתפילה לאל שלא יודע שובע ומצווה עליו "כתוב!"
רד סמית', עיתונאי ספורט ידוע, וביננו, עם שם כמו רד, מה עוד הוא יכול להיות, אמר ש"לכתוב זה קל. פשוט צריך לשבת ליד מכונת הכתיבה, לפתוח ווריד ולטפטף את זה החוצה, טיפה אחר טיפה".
אני לא חושב שהוא טועה.
ההבדל בין כל הכותבים האלה לבין סתם בנאדם, למשל אני, הוא שהם נשארו ממוקדים ולא נתנו לאש שבוערת בפנים לדעוך.
הם המשיכו לכתוב ולהשתפר עד שהמשפטים שלהם הפכו להיות שיר וסיפור.
בסרטון המצורף, Karl Ove Knausgård הנורווגי מספר על הספר הראשון שכתב.
ימים של שינה לאורך היום וכתיבה שהתחילה בשש בערב והמשיכה עד הבוקר.

את ארכיון הסרטונים תמצאו כאן:
https://www.theparisreview.org/myfirsttime

Karl Ove Knausgård מדבר על כתיבת הספר הראשון שלו.

ועוד מאותו נושא אבל אחרת:
דונה טארט מדברת על הספר הראשון שלה בראיון מ1992 והיא כל כך דונה טארט שאפשר כמעט להאמין שיש כאן סצנה מבוימת מסרט שמישהו עשה עליה:)

הרגשה שבורה כזאת, כאילו האבא או הכלב שלך הרגע מתו

שמעתם שלאונרד כהן נפטר?
לא שהיה אפשר אחרת.
ואני, כדרכי, רואה לאן הולך ההמון ותופס לי עמדה צדדית ומביט באדישות של מי שרואה שידור חוזר של תוכנית טלוויזיה ישנה שכבר ראה עשרות פעמים.
וגם אם זה נשמע כך, אני לא שופט ולא מעביר ביקורת. שכל אדם ואישה יפרקו את אשר ליבם כפי שהם מוצאים לנכון,
אבל לא אני הוא האיש שימלמל את המנטרה "שנת 2016 הארורה!".
סך הכל עוד שנה שבה קורים דברים טובים ודברים רעים.
אבל רוח הזמן היא להאשים את 2016.
זה קל. זה לא מצריך התבוננות בעינים פקוחות על המציאות.
מלבד פרינס שבאמת היה יקר לליבי, ומלבד ג'ין ווילדר המתוק, ביני לבין רוב רובם של המתים היה מרחק גדול מאוד.
אבל השנה הולכת ומתקדמת, ואני כבר מתורגל בלהביט מהצד, מסרב לקחת חלק במקהלת הקינה שמזמרת "שנת 2016 הארורה" כאשר עוד ידוע הולך לו.
אבל עכשיו זה לאונרד כהן.
מה אני אמור לעשות?
הרי לעצמי הבטחתי משהו לגבי התאבלות פומבית שכזו.
מלבד גרסאת כיסוי אחת מבית ניק קייב, לא העליתי כלום.

עכשיו, קחו את כל מה שכתבתי ותזרקו לפח.

לאונרד כהן נפטר ואני עצוב.
יש נחמה קטנה בזה שהוא זכה לחיים מלאים, שהוא ידע שהמוות מגיע וקיבל את זה בשלוות נפש גדולה.
ועדיין, עצוב לי. עצוב לי באופן פרטי כי תיקיית "שעות לאונרד כהן" שלי מלאה להתפקע בספרים שלו ובשירה שכתב, באלבומי מחווה, בסרטים דוקומנטרים ובאוטוביוגרפיה אחת וגם בחצי האוטוביוגרפיה "המשחק האהוב ביותר" ובעיקר בלילות לבנים והקשבה בלתי פוסקת ל"המעיל הכחול המפורסם" ושירים אחרים של אהבה ושנאה.
ומה שנשאר לי מכל זה ברגע המסוים הזה בזמן, זו הרגשה של חושך גדול על פני תהום שלא תתמלא לעולם.
אני כנראה ארגיש ככה בימים הקרובים, אני כנראה אעלה לפחות 586 שירים שלו לדף הפייסבוק שלי, ואז אמשיך.

רביעי למאי

ליין סטיילי מת, ג'ון בייקר סונדרס הבסיסט גם הוא ובאופן די דומה.
מה שנשאר זה תקליט אחד שכולל כמה שירים שעושים משהו שאני חושב שרק מוסיקה יכולה לעשות וזה לגרור אותך לגהנום ולגרום לך להרגיש ברקיע השביעי בו זמנית.
הכל כאן לקוח מהספר, התיפוף האיטי, הגיטרה הבלוזית, הקול הקרוע מצער וסמים של ליין סטיילי, וכמובן, הבס האיטי הזה שגורם לך להזיז את הראש ולהרגיש שאתה תחת כישוף.
וזה בדיוק מה שזה, כי למרות שהכל הוא "לפי הספר", אין שום דבר אחר בעולם שנשמע בדיוק כך.
כמו הכימיה בין ארבעת הנגנים כאן.

חמישי באפריל

יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז' ואז כיתה ח' ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ'יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו"ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג'רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.

לפעמים, לא צריך יותר מזה

שתיים וחצי שורות מתוך ביקורת.
לא יותר ולא פחות בשביל לגלות דבר חדש וטוב.
קצת בלוז ישן, קצת גאן קלאב.
לא צריך יותר מזה כדי לגרום לי לרצות לשמוע.
אני לא אגיד שהביקורת מדויקת או מוגזמת, עדיין לא שמעתי מספיק.
אבל בינתיים, יש לי את כל הסיבות להאמין.

At 25-years-old, with influences as varied as Blind Willie Johnson and The Gun Club, Benjamin Booker sounds like a chain-smoking bluesman playing 50′s rockabilly.

ואם בא לכם לקרוא הכל ועל עוד כמה מוסיקאים חדשים, אז תמצאו כאו.

צלילי השקט

מוקדם מדי בבוקר בדרך לעבודה.
צלילים מהרדיו, שתי אחיות ממוצא סקנדיבני, אם שמעתי נכון.
מה שחשוב זה השיר.
גרסאת כיסוי לשיר ישן על אמריקה.
בטח שיר על חלומות אבודים ומרחבים ואמריקנה.
אפשר לזהות שירים כאלה בלי להקשיב למילים.
חשבתי לעצמי שאני צריך לחפש את הגרסא הזו כשאני אגיע הביתה וכך היה.
הגרסא המסוימת הזו היא מסוג השירים שיש להם כוח.
הם יכולים לגרום לי בשניות לצלול לעולם שכולו מוסיקה ושיכחה.
הרעש של היום יום שעדיין הולך איתי גם שעות אחרי שכבר אין סיבה, נשכח לו.
אני מרגיש נקי ורק רוצה עוד מצלילי השקט האלו.