הרגשה שבורה כזאת, כאילו האבא או הכלב שלך הרגע מתו

שמעתם שלאונרד כהן נפטר?
לא שהיה אפשר אחרת.
ואני, כדרכי, רואה לאן הולך ההמון ותופס לי עמדה צדדית ומביט באדישות של מי שרואה שידור חוזר של תוכנית טלוויזיה ישנה שכבר ראה עשרות פעמים.
וגם אם זה נשמע כך, אני לא שופט ולא מעביר ביקורת. שכל אדם ואישה יפרקו את אשר ליבם כפי שהם מוצאים לנכון,
אבל לא אני הוא האיש שימלמל את המנטרה "שנת 2016 הארורה!".
סך הכל עוד שנה שבה קורים דברים טובים ודברים רעים.
אבל רוח הזמן היא להאשים את 2016.
זה קל. זה לא מצריך התבוננות בעינים פקוחות על המציאות.
מלבד פרינס שבאמת היה יקר לליבי, ומלבד ג'ין ווילדר המתוק, ביני לבין רוב רובם של המתים היה מרחק גדול מאוד.
אבל השנה הולכת ומתקדמת, ואני כבר מתורגל בלהביט מהצד, מסרב לקחת חלק במקהלת הקינה שמזמרת "שנת 2016 הארורה" כאשר עוד ידוע הולך לו.
אבל עכשיו זה לאונרד כהן.
מה אני אמור לעשות?
הרי לעצמי הבטחתי משהו לגבי התאבלות פומבית שכזו.
מלבד גרסאת כיסוי אחת מבית ניק קייב, לא העליתי כלום.

עכשיו, קחו את כל מה שכתבתי ותזרקו לפח.

לאונרד כהן נפטר ואני עצוב.
יש נחמה קטנה בזה שהוא זכה לחיים מלאים, שהוא ידע שהמוות מגיע וקיבל את זה בשלוות נפש גדולה.
ועדיין, עצוב לי. עצוב לי באופן פרטי כי תיקיית "שעות לאונרד כהן" שלי מלאה להתפקע בספרים שלו ובשירה שכתב, באלבומי מחווה, בסרטים דוקומנטרים ובאוטוביוגרפיה אחת וגם בחצי האוטוביוגרפיה "המשחק האהוב ביותר" ובעיקר בלילות לבנים והקשבה בלתי פוסקת ל"המעיל הכחול המפורסם" ושירים אחרים של אהבה ושנאה.
ומה שנשאר לי מכל זה ברגע המסוים הזה בזמן, זו הרגשה של חושך גדול על פני תהום שלא תתמלא לעולם.
אני כנראה ארגיש ככה בימים הקרובים, אני כנראה אעלה לפחות 586 שירים שלו לדף הפייסבוק שלי, ואז אמשיך.

רביעי למאי

ליין סטיילי מת, ג'ון בייקר סונדרס הבסיסט גם הוא ובאופן די דומה.
מה שנשאר זה תקליט אחד שכולל כמה שירים שעושים משהו שאני חושב שרק מוסיקה יכולה לעשות וזה לגרור אותך לגהנום ולגרום לך להרגיש ברקיע השביעי בו זמנית.
הכל כאן לקוח מהספר, התיפוף האיטי, הגיטרה הבלוזית, הקול הקרוע מצער וסמים של ליין סטיילי, וכמובן, הבס האיטי הזה שגורם לך להזיז את הראש ולהרגיש שאתה תחת כישוף.
וזה בדיוק מה שזה, כי למרות שהכל הוא "לפי הספר", אין שום דבר אחר בעולם שנשמע בדיוק כך.
כמו הכימיה בין ארבעת הנגנים כאן.

חמישי באפריל

יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז' ואז כיתה ח' ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ'יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו"ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג'רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.

לפעמים, לא צריך יותר מזה

שתיים וחצי שורות מתוך ביקורת.
לא יותר ולא פחות בשביל לגלות דבר חדש וטוב.
קצת בלוז ישן, קצת גאן קלאב.
לא צריך יותר מזה כדי לגרום לי לרצות לשמוע.
אני לא אגיד שהביקורת מדויקת או מוגזמת, עדיין לא שמעתי מספיק.
אבל בינתיים, יש לי את כל הסיבות להאמין.

At 25-years-old, with influences as varied as Blind Willie Johnson and The Gun Club, Benjamin Booker sounds like a chain-smoking bluesman playing 50′s rockabilly.

ואם בא לכם לקרוא הכל ועל עוד כמה מוסיקאים חדשים, אז תמצאו כאו.

צלילי השקט

מוקדם מדי בבוקר בדרך לעבודה.
צלילים מהרדיו, שתי אחיות ממוצא סקנדיבני, אם שמעתי נכון.
מה שחשוב זה השיר.
גרסאת כיסוי לשיר ישן על אמריקה.
בטח שיר על חלומות אבודים ומרחבים ואמריקנה.
אפשר לזהות שירים כאלה בלי להקשיב למילים.
חשבתי לעצמי שאני צריך לחפש את הגרסא הזו כשאני אגיע הביתה וכך היה.
הגרסא המסוימת הזו היא מסוג השירים שיש להם כוח.
הם יכולים לגרום לי בשניות לצלול לעולם שכולו מוסיקה ושיכחה.
הרעש של היום יום שעדיין הולך איתי גם שעות אחרי שכבר אין סיבה, נשכח לו.
אני מרגיש נקי ורק רוצה עוד מצלילי השקט האלו.

ריטלין ופפסי קולה

שילוב לא טוב.
אין הסבר אחר לזה שנרדמתי בשלוש לפנות בוקר והתעוררתי בשש.
אני קצת מהסס לגבי הריטלין, אבל זה עוזר כרגע.
ואולי הגיע הזמן לתת לנרקוטיקה לשפר לי את החיים.
איזשהו יתרון זעיר אל מול המצב.
Everyone else is doing it.

מראה

סופי שול מתה לפני 71 שנים, ולמרות שנרצחה בגיל צעיר, מה שהספיקה לעשות ומה שהספיקה לכתוב מאוד נוכח אצלי בראש אחרי שנתקלתי בטקסט שכתבה.
כמו הסטירה שאני עדיין מחכה שתעיר אותי.
אומרת בקול את האמת שאני יודע שקיימת שם בפנים, אבל אף פעם לא מעז להתמודד מולה ולהגיד "אני מקבל את עצמי ואני רוצה יותר".
האמת הקטנה שאומרת שיש מחיר לשלם כשהולכים בדרך אחת, פחות נוחה, אבל יש מחיר כבד יותר, מחיר שמשולם בדיכוי הנשמה, כאשר בוחרים שלא ללכת באותה הדרך.

"הנזק האמיתי נעשה ע"י אותם מליונים שרוצים 'לשרוד'.
האדם הישר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט. אלה שלא רוצים שחייהם הקטנים יופרעו ע"י שום דבר גדול מהם עצמם. אלה שלא בוחרים צד, ולא בוחרים מטרה. אלה שלא אוהבים ליצור גלים – או אויבים. אלה שעבורם חירות, יושר, אמת ועקרונות הם רק סיפרות. אלה שחיים בקטן, נישאים בקטן, ומתים בקטן.
זו הגישה המצמצמת של החיים: אם אתה שומר את זה קטן, אתה שומר את זה בשליטה. אם לא תעשה רעש, השד לא ימצא אותך.
אבל זה הכל אשליה. כי גם הם מתים, האנשים האלה שגלגלו את הנשמות שלהם לכדי כדורים קטנטנים כדי להיות כביכול בטוחים.
ביטחון?! ממה? החיים הם תמיד על סף מוות; רחובות צרים מובילים לאותו מקום כמו שדרות רחבות, ונר קטן שורף את עצמו בדיוק כמו לפיד בוער.
אני בוחרת את דרכי שלי לבעור ולהשרף"
– סופי שול

(תודתי לגאיה גולדברג על מלאכת התרגום והרשות לפרסום הקטע)

צרוב

יש שירים שאדם אומר לעצמו, בשיר הזה אסור לגעת.
הם כל כך צרובים בתודעה שלנו שכל ניסיון לשנות אותם ירגיש כמו קולות חריקה על לוח שבאים מתוך המוח שלנו.
לורה מארלינג הצליחה לעשות קאבר לשיר כזה בלי לגרום לי לתחושת אי נוחות.
יותר מזה, בשמיעה שניה ושלישית של השיר, הרשיתי לעצמי להפסיק להשוות לגרסא ההיא ופשוט להנות, וזה שווה ערך לכמעט וכמו לגלות את השיר הזה מחדש.


ועוד וידאו מוצלח לאותו שיר.