screaming life

“והוא ערם על גבנתו של הלוויתן הלבן את סך כל הזעם והשנאה שחשו בני גזעו. לו חזהו היה תותח, היה יורה עליו את ליבו”
את הציטוט הזה אני מכיר בזכות סצנה אחת בסרט “המפגש” בסדרת “מסע בין כוכבים”.
קפטן פיקרד רוצה נקמה.
הוא מתרץ את זה בדרכים שונות, אומר שאין בזה שום נקמה. במאה ה24 ויתרו על רגשות פרימטיביים כאלה.
“רגישות מפותחת” הוא קורה לזה.
אין ברירה והוא מכיר את האויב מפני שעבר היה שבוי על ידם.
לילי אומרת הם פגעו בו ועכשיו קפטן אחאב לפגוע בחזרה וכל הרגישות המפותחת שהוא מתגאה בה היא “בולשיט” (ציטוט מדויק).
נאמרים עוד כמה דברים.
המילים האלו כאילו מעירות את קפטן פיקארד מטראנס השנאה שלו והוא מביא את הציטוט המסוים הזה.
היא, אגב, מביטה בו בתמיהה ושואלת “מה” והוא אורמ שזה מ”מובי דיק” והוא בתגובה אומרת שהיא אף לא קראה את הספר.
יש תרגום חדש ל”מובי דיק”.
יש אפילו פולמוס בעקבות המאמר הזה (והטוקבקים? רובם תענוג ובכלל פולמוסים ספרותיים כאלה הן עניין נדיר וחבל שכך).
את הגרסא של אהרון אמיר קראתי אי שם בעשור הקודם.
על הגרסא הנוכחית יש לי שלוש מילים להגיד: נפלא, נפלא, נפלא.
אולי כי אני קורא פשוט, אני לא משווה לא למקור (שבכל מקרה לא קראתי) ולא לאהרון אמיר שהתרגום שלו היה מהנה, למיטב זכרוני, אבל כאמור קראתי לפני המון זמן.
מלבד הקריאה, הספר עצמו עמוס בהערות הארות ומראי מקום.
ספרים שמלוויל קרא ומהם שאב מידע לגבי מקומות או דמויות שכתב עליהן, הסבר על למה הספר לא זכה לשום הצלחה בחייו של מלוויל (בגלל הלעג שלו לממסד הדתי שהיה מאוד חזק באותם ימים. כמו בימינו אנו) בעמוד אחד מתואר החדר עם הריהוט המועט שיש בו. שני עמודים לאחר מכן מתוארת הנחת מעיל על מסעד כיסא שכאמור, לא נמצא כלל בחדר).
ומה עוד יכול לבקש חובב איזוטירה כמוני.
אז כמו “מובי דיק” וכמו סרטי מסע בין כוכבים, הסיפורים שבני אדם מספרים הם בסופו של גרסאות שונות לאותו דבר.
הרי מסע בין כוכבים בכלל נוצר כ”מערבון שמתרחש בחלל” כדברי יוצר ג’ין רודנברי.
אם זה קפטן של ספינת כוכבים במאה ה24 ום זה קפטן אחאב במאה 19, ואם זה אורפיאוס שירד לשאול עבור אהובתו ונכשל בגלל התכונות האנושיות כל כך של חוסר וודאות וספק, ואם זה הולדן קולפילד או דאג מ”דור האיקס” או אודיסאוס או באפי או הרקולס.
הסיפור הוא אותו סיפור ואת הלקח אנחנו לומדים בכל גלגול מחדש.

בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג’אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש”I’ve been drawn into your magnet tar pit trap” כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה “היי” וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
“הכלב שלי מת”
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.

בערך מלפני שעה.
יצאתי מהעבודה. חצות.
התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני אוהב אותה.
רע לי בלעדיה.
שפכתי הכל, עייף מהעמדת הפנים
אחר כך התעדכנו בנעשה בחיי השני.
יש לה חבר, כבר חצי שנה.
כשחזרתי הביתה שלחתי לה שיר בדואר האלקטרוני שמדבר על התסכול שבלנסות ולגרום למישהו אחר להבין אותך.

“Im not going down on my knees,
Begging you to adore me
Cant you see its misery
And torture for me
When Im misunderstood
Try as hard as you can, Ive tried as hard as I could
To make you see
How important it is for me

Here is a plea
From my heart to you
Nobody knows me
As well as you do
You know how hard it is for me
To shake the disease
That takes hold of my tongue
In situations like these”

אני מרגיש מוטרף, אני הולך לקחת אותה מהחבר שלה.
קודים של התנהגות, כבוד. על הזין שלי הכל.
לא עשיתי שום דבר כזה קודם בחיים.

הבלוג הזה נפתח בגלל אשה אחת. ועוד אשה. ואני ששמתי את עצמי בינהן מבלי להיות מסוגל להשתחרר מרגשות האשם שעכשיו אני מבין שאולי לא היו צריכים להיות.
יש כאן נשים אחרות.
מישהי מלפני הרבה שנים, ומישהי מלא כל כך מזמן ומישהי מעתיד אפשרי.
עכשיו שלחתי לינק לשתיים מכל אלה והדבר הבא שאני הולך לעשות זה למחוק מהזכרון הסלולרי והאמיתי, את המישהי שאני הכי רוצה כי זה נגמר באמת וכל עוד אני שומר את המספר שלה, קיימת תקווה, והתקווה הזאת עוצרת אותי.
וסוף לסיפור.

יש ימים כאלה שאני מרגיש שאני פשוט צריך להתחיל לרוץ.

שוב, הבחורה כי פחות מתאימה, בזמן הכי פחות נכון.
אני יודע שהיא רוצה אותי. היא משדרת לי את זה כל הזמן.מחפשת את חברתי בתוך החבורה הזאת שלנו, כשאני נמצא בצד והיא מצטרפת אלי, מקפידה להגיד לי כמה אני חמוד כשאני עזור לה בכל מיני דברים, כשאני מלווה אותה בסוף היום. שולחת לי הודעות ש”חבל שאתה לא פה, לא כיף כאן בלעדיך” כשאני ביום חופש.
אבל היא בת 20 וקצת. בקושי חודש מחוץ לצבא.
אני בן 32. הבדל של שמיים וארץ מבחינתי. היא רק מתחילה את החיים שלה, אני כבר עברתי מספיק בשביל גלגול או שניים.
אני לא מסוגל להיות האיש שהיא צריכה. מישהו לגדול איתו. אני אעשה לה רק רע והיא עדיין לא מנוסה מספיק כדי לזהות את זה בגברים.
נשים כפולות ממנה בגיל לא יודעות לזהות את זה לפעמים, או שלא מסוגלות להתנגד, אבל היא בהחלט לא יודעת על גברים מסוגי, שהורסים את עצמם בכל יום מחדש ולפעמים גם את האשה שאוהבת אותם.
והיא רוצה אותי ואני רוצה אותה. אבל אסור שזה יקרה.

בקרוב.

אני משתעשע במחשבה להראות את הבלוג הזה למושאות הכתיבה שלו.
לא לכולן. רק כאלה שזה לא יכול להרוס. אלו שנשארתי איתן בקשר ידידות (ואלו הן הרוב).
עכשיו כשזה כבר לא כך כך טרי, אני חושב שאולי יעניין אותן לדעת.
מצד שני, אני תמיד חוזר לאותן נשים, לאותן טעויות, ואז מה? אני אצטרך מקום סודי חדש.

לבד. לבד. לבד.
עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן ועבר זמן, לא פחות ולא יותר אלא בדיוק אותו פרק זמן מאז שהיה מה לכתוב.
אחרי תקופה סוערת ועמוסה מכל טוב ורע מהסוג הרומנטי, פתאום אני חוזר לנקודת ההתחלה הטבעית שלי.
בית, עבודה, בית, עבודה. לישון לבד, ללכת לעבודה,ללכת לישון לבד.
אני דפוק כי טוב לי ככה?
בלי דרמות, בלי אנשים אחרים. רק אני ואנוכי בעולם קטן מוגן.
ארבע קירות של חלומות בהקיץ, פנטזיות על עושר ותהילה ויצירה והתחלות חדשות שלא יבואו לעולם.