בסוף קרעתי את התמונה

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *