"Another year and then you'll be happy Just one more year and then you'll be happy But you're cryin' You're cryin' now…"

בבוקר שמעתי את baker street ברדיו, וחשבתי לעצמי שלמרות שזה שיר מאוד אהוב, אני לא יודע מי שר אותו.
בערב, נכנסתי ליוטיוב לחפש את השיר שהתנגן לי כל היון בראש, וגיליתי ששמו של הזמר הוא גארי ראפרטי (Gerry Rafferty).
גם גיליתי שכמו שקורה רוב הזמן, צפיה בוידאו של שיר מסוים מאוד פוגעת בחוויה של השיר עצמו.
וחץ מלשיר על רחוב בייקר, היה לו עוד שיר פעם, עם להקה שהתפרקה בזמן שיצא השיר על רחוב בייקר, שגם הוא אהוב עלי מאוד, על ליצנים מצד שמאל וג'וקר מימין בזמן שהוא תקוע באמצע.
ושני אלה הם שירים שאף פעם לא נמאס לשמוע.
במונחים של רוק\פופ, השירים האלה נצחיים.
אני חושב לפעמים על אנשים כאלה, שהיו להם רגעים בחיים שהם היו על פסגת העולם ונפלו.
ומה עושים עם זה אחר כך?
איך אפשר לחזור להיות אדם רגיל אחרי שכבר היית כוכב בשמיים?
אני מניח שהמציאות היא לא כזו דרמטית ואם אין התמכרויות לסמים או אלכוהול או הימורים או כל דבר דרמטי אחר, בסופו של דבר כולנו עושים את אותו דבר.
חיים יום אחרי יום.
בסוף בסוף, אחרי כל המחשבות וקצת שיטוט ברשת גילתי שגארי ראפרטי נפטר לפני חודש וקצת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *