סדר ראש השנה

היה לי קצת זמן פנוי היום.
בעצם,
היו הרבה דברים אחרים שהייתי צריך לעשות והחלטתי שלא והתרגום של זה הוא "זמן פנוי".
עם הזמן הפנוי הזה החלטתי שחלק מהספרים עוברים למחסן או למרפסת כמו אצל הדוורית מהמשרד בדלת הסמוכה.
אז שמתי כמה בארגז כדי להעביר.
חלק חזרו מיד למדף כי הם חשובים לי ואולי אני ארצה להעיף מבט בקטע כזה או אחר, ובקיצור, היה לי קשה להפרד סתם ככה ללא מטרה חשובה באמת.
חלק אחר ודי גדול, גיליתי שלא קראתי בכלל.
תמיד קניתי ספרים בקצב מהיר יותר משקראתי.
בסוף, ידעתי, אני אגיע לכולם.
אבל כאן זה משהו אחר.
מצאתי ספרים שאפילו לא זכרתי שקניתי, שלא זכרתי למה קניתי.
וההצטברות הזו באה מזה שאני כבר כמעט ולא קורא.
אלא אם כן מדובר בספרים טכנים.
וזה כמעט כל מה שאני קורא בתקופות שכאלו.
ס' אמרה פעם שהסיבה שאני קורא ספרים כאלה היא בגלל שהם לא דורשים השקעה רגשית וכמו 99% מהפעמים, היא יודעת על מה היא מדברת.
לפני שהיא עברה לדרום הרחוק (ולא, זו לא קלישאה, המקום הזה הוא מה שמופיע במילון תחת המילה "רחוק מאוד") עברנו תקופה נחמדה עם מנהג כזה שבכל ביקור אני מביא עימי כמה ספרים.
לקרוא זה כיף.
לחלוק ספר טוב עם אדם אהוב, כיף לא פחות.
לא מעט פעמים, בסיום ספר, אחרי שהייתי קובע עם עצמי את דעתי על הספר, השאלה הבאה היתה האם ס' תרצה לקרוא.
לפעמים גם תוך כדי.
למשל "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר.
התחלתי לקרוא בשקיקה.
ספר נהדר.
כתוב בצורה וירטאוזית, הברקות מפה ועד להודעה חדשה.
הספר הזה בטוח מגיע לס' אמרתי לעצמי, אני חושב שהיא תאהב אותו מאוד.
ואז היא עברה לרחוק מאוד ואני עוד באמצע הספר.
איכשהו, לא חזרתי לספר הזה שאני מתבונן בו מדי יום ולא ממשיך לקרוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *