חילופי עונות

החורף האחרון היה ארוך, הוא היה קר מדי לרובנו, הוא היה חורף שכאן לא רגילים אליו, לא בשנים האחרונות.
רוב האנשים התלוננו שהם רוצים שיבוא כבר הקיץ.
אני לא. רציתי רק שיימשך.
אני תמיד זוכר כמה אני לא אוהב את הקיץ, להזיע, להרגיש מותש בכל צעד.
הקיץ שהגיע היה ההיפוך המוחלט של החורף שעברנו, החום היה לוהט באופן הפוך לקור חודר העצמות שכבר נשכח.
עכשיו שוב חלופי עונות.
האוויר קר יותר, מחשיך מוקדם.
יש איזשהי מלנכוליה באוויר ופתאום יש מחשבות על לאוורר את הדיסקים של ניק דרייק.
זה חלק מטקסי החורף שלי.
אבל לא בא לי.
אני רוצה עוד קצת מהחום הזה.
התחלתי ללכת לים בחודשים האחרונים, להנות מתחושת החול והחום על העור.
כבר שנים שלא הרגשתי את התחושה הזאת, גם לא כשגרתי בבת גלים, בבית שהיה הכי קרוב לים שאפשר.
הייתי הולך לחוף מדי פעם, אבל זה היה ללכת כי אני כבר כאן, וזה הדבר ההגיוני לעשות. סוג של וי לסמן.
לא אותה תחושת בריחה ושכחה שפתאום הפכה לנעימה כל כך.
פתאום באמצע החיים הפכתי לאיש של קיץ.
החום המתיש וכל מה שמסביב היו תרופה לשברון לב.
לשכוח איך הלב שלי התרסק לאלפי חתיכות.
וכמה שזה עזר, לא לחשוב עליה.
עכשיו נהיה סתיו, בראש יש פסקול ניק דרייקי, אני לא יודע איך לברוח.
אני רק יודע שאני רוצה שמש חזקה שלא תיתן לחשוב על שום דבר אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *