הפעם הראשונה שלי עם שני

לקח לי הרבה זמן להגיע להופעה של שני קדר.
ה-ר-ב-ה זמן, ואני לא מתכוון במונחים של קילומטרים או שעות נסיעה לכל כיוון.
גם מזה היה.
קצת יותר מעשור.
זה כמה זמן שלקח לי.
אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי אליה, לשירים באתר הבמה החדשה, אולי דרך מכרים באתר "הייד פארק" שהכירו אותה, ואז התחלתי לבקר באתר שלה שהתארח ב"אהמ.נו", ומתישהו התפרסמה בקשה בשמה בבלוג "זגוגיות" למי שמרכיב משקפיים, אם אפשר אולי לשלוח לה טקסט בנושא, לעבודת סיום בשנקר.
ולמרות שאף פעם לא דיברנו, מעבר לכמה משפטים בודדים בוירטואליה, היא איכשהו תמיד היתה ברקע, ואני הקפדתי לבדוק כל תקופה מסוימת אם יש משהו חדש באתר שלה שהתעדכן לעיתים נדירות, וכמה ששמחתי לגלות שם דברים חדשים.
אם זה הקאברים-הנהדרים-ללא-יוצא-מן-הכלל-שלה, פעם זה לסמאשינג פאמפיקנס, ופעם זה לג'ון פרושיאנטה, ואם זה האלבום unlit cigarets, המקסים שהיום לא נספר במניין האלבומים הרשמי, ואני חייב לה הכרות עם לפחות זמרת אחת, מארי-ג'יין וייט דרך מיקסטייפ בשם Black Wave / Bad Vibratio שערכה פעם.
אחר כך כבר היה את Bloodlines שהוא פסקול של תקופה.
בדירה האחרונה שהתגוררתי בה בעיר הצפונית, כחלק מתהליך המעבר, העברתי כמה ימים עם דליים של צבע לקירות, רדיו-דיסק של סוני, מזרון לישון עליו, גיטרה ושני דיסקים שהתנגנו מהבוקר עד הערב, כשהראשון היה Bloodlines והשני היה של ג'ימי הנדריקס שבאותה תקופה הפך להיות המוסיקאי האהוב עלי
וכך, הייתי חוזר מהעבודה, צובע את הדירה בזמן שאני שומע את שני, ובערב יושב עם הגיטרה ומתאמן לצלילי ג'ימי, וכשסיימתי לצבוע, המשכתי לגור בדירה הזאת עם המזרון, הגיטרה, ושני הדיסקים, כי לא הרגשתי שאני צריך יותר, והאמת שהיא שאם היתה לי האפשרות, גם היום לא הייתי לוקח יותר לדירה חדשה.
בתקופה הזאת של Bloodlines, שני התחילה להופיע בכל מיני מקומות, רק שהם היו רחוקים מדי בשבילי, או שהחיים היו עמוסים מדי או תירוץ אחר, ולמרות שרציתי, לא הגעתי ללראות אותה בהופעה, והאמת שזה בסדר, כי היו לי את השירים שלה, ואני לא מת על הופעות.
ועכשיו, יש אלבום חדש.
ניהול מצבי משבר, והוא הפסקול של התקופה הזאת בחיים שלי.
האלבום הזה בא בתקופה של משבר אצל שני, אם הבנתי נכון, אחד שאולי כבר הסתיים, אבל אצלי יש משבר אחר ומתמשך, והוא בטח לא מנוהל, אני נותן למשברים לנהל אותי.
עד שתהיה עבודה חדשה, ודירה חדשה, וכנראה בעיר אחרת.
לברוח מהבעיות. מי אמר שזה לא פתרון? (חוץ מאולי, אדי ודר:)
בינתיים אני בגיהנום.
אני חולם עליה, ואלה חלומות של כעס, רוב הזמן, ואז אני מתעורר ולא נרדם שוב.
ואני, בהיותי מי שאני, לא יודע לשחרר ולהמשיך הלאה והיא לא עוזרת כי היא כותבת שאני חסר לה.
ואולי מראש אין סיכוי להמשיך הלאה, עד שיבוא השינוי הגדול בחיים.
אז בינתיים יש לי את התקליט החדש של שני.
קניתי שני דיסקים בהופעה.
אחד לי ואחד כמתנה
הוצאה מוגבלת של 500 עותקים
מספר 34 שלי, ו33 עדיין בעטיפה שלו.
זה הפסקול של המשבר הגדול נוכחי.
"עדיף להתאהב בתמונה הגדולה,
ולא בפרטים,
מרחוק
אי אפשר לראות
את כל הפגמים" (מתוך: רוחק ראיה), זו כנראה ההגדרה הכי טובה לכל הסיפור הזה, שבגללו אני לא יכול לישון.
"אין פה שום דבר לדבר עליו,
רק לצפות בכל התאים שלי,
מתפרקים" (מתוך: כל האורות).
שיר אחרי שיר, כל אחד נוגע בעצב חשוף אחר.
החיים שלי כפי שסופרו על ידי שני קדר.
הסגנון שונה מהאלבום הקודם.
פחות מופק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פחות פופ, יותר גיטרות גאראג'.
זה מוצא חן בעיני.
שני נשמעת הרבה יותר קרובה ככה.
אני כל כך אוהב את הקול שלה.
וסוף סוף אני בהופעה וזה היה שווה את ההמתנה.
זה היה שווה לתת לעצמי לשים את הבעיות, ואת הלחץ, את החובות חברתיים ובעבודה, והלב השבור וחוסר השינה, להעמיד פנים לכמה שעות שכל זה לא משנה, לשים הכל בצד ולתת לנשמה שלי להחלים, ונראה שהגעתי למקום הנכון.
שני נתנה הופעה מאוד אנרגטית, העיבודים לשירים הישנים מ bloodlines הפכו אותם לטובים יותר.
היה כל כך ברור שהיא נהנית על הבמה וזה עבר לקהל.
הלהקה היתה מאוד מרשימה, יחידה קטנה ומגובשת.
שני נהדרת.
ובתור בונוס, שני קאברים שלה, אחד לשיר "רגיש מדי" והשני לhe hit me and it felt like a kiss שאחד מהם (הראשון) הכרתי רק במעורפל והשני שלא הכרתי בכלל, הפכו מיידית לשירים שאני אוהב במיוחד וזה עוד לפני שחזרתי הביתה להקשיב למקור.
הדרך הביתה היתה ארוכה.
שעה קפואה על הספסל ברכבת מרכז, עוד שעה וחצי של נסיעה ועוד הליכה בקור וכדי להכנס הביתה קצת אחרי 03:00, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי עיניים היה שמזמן לא הייתי בהופעה כזאת שהשאירה לי חשק של עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *