View from the passage toward the exit

צילומים כאלה גורמים לי לחרטה (קטנה, בכל זאת, יש דברים גדולים יותר להצטער עליהם, אבל בכל זאת חרטה) על כך שלא התמסרתי לתחביב הצילום.
את אנרגיות הצילום שלי אני משאיר לצילומים דרך הסלולרי, עם התמחות בתחנות רכבת ורכבות ליליות ללא נוסעים.
לא משהו לכתוב עליו הביתה, מקסימום לשמר בפייסבוק.
תחנות רכבת הן מהמקומות האלה שעוברים שינוי בין רעש והמולה לבין שקט מאוד עצוב, ומשהו במקומות הנטושים האלה תמיד נראה לי כמו משהו מאוד שלם מבחינה אסתטית.
כאילו קודם רק עברתי במקום, אבל עכשיו אני רואה את המקום עצמו, אם זו תחנת רכבת בשעות לילה מאוחרות, או בניין חצי חרב שמוצאים פתאום בין מגדלים מפוארים.
וכשאני מסתכל על צילומים של סוגומוטו הירושי, אני מקבל את אותה תחושת עצבות שעוברת בי כשאני מסתכל על מקומות שאף אחד לא רואה למרות שהם מול העיניים.
Hiroshi Sugimoto.

view

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *