(Fireproof ( i wish i was

The National היו כמעט על הרדאר שלי, אבל רק ליד.
כל מיני סיכומי אמצע וסוף שנה שעברתי עליהם דיברו עליהם בהתלהבות רבה.
כבר חצי שנה שהם בנגן האמפי שלי.
הורדתי כי אני תמיד מחפש מוסיקה חדשה.
לא הקשבתי כי אני יצור של הרגלים, וההרגלים האלה הם להקשיב למוסיקה שנשמעת כמו משהו שאני מכיר.
רצוי מהסוג שמציין את MC5 בתור השפעה. למשל.
אני לא אומר שאני כזה כל הזמן, אבל במבחן התוצאה, הרבה פעמים יוצא שהרצון להכיר דברים חדשים מפסיד לרצון ללכת עם הדברים המוכרים.
מוסיקאי אינדי רכי קול ואקוסטיים לא ממש גבוה ברשימה שלי, אם בכלל, מלבד אולי פעם במיליון שנה.
זה לא מוסיקת האינדי, זה אני שלא רוצה לשחק יפה.
בשבועיים האחרונים אני כמעט ולא מקשיב לשום דבר אחר מלבד Trouble will find me שלהם.
לא יודע על ההרכב הזה כלום מלבד שלזמר שלהם יש קול שמזכיר את הזמר מTindersticks, והם כותבים שירים שעשו לי מה שפצצה חודרת בטון עושה לבונקרים עמוק באדמה.
פשוט פיצחו לי את הלב לשניים.
למה הם ולא אחרים? אין סיבה מלבד אקראיות מוחלטת, החלטה של שניה אחת ללחוץ על Play בזמן מעבר על רשימת האלבומים בנגן המוסיקה שלי וההחלטה להקשיב למוסיקה ולהשאיר את המחשבות והדאגות בחוץ לקצת זמן.
פקודה שבאה מהמשהו הזה בפנים שיודע להגיד לי שאני צריך את זה עכשיו.
הוא שר למישהי, ג'ניפר, שהיא חסינת אש, וכלום לא שובר לה את הלב.
אין אנשים כאלה שכלום לא שובר להם את הלב, ואני בטוח שגם ג'ניפר, בדיוק כמוני, רק עושה בכאילו, כדי שלא יראו כמה הלב נשבר.
וזה כבר הופך להרגל, העמדת הפנים הזאת.
וכדרכן של העמדות פנים שמתמשכות לאורך זמן, קווים מטשטשים ונעלמים ומה שנשאר זה אדם שלא יודע למצוא את הדרך חזרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *