That it’s harder to be friends than lovers

היא אומרת שאם נשכב זה יהרוס את הקשר ביננו.
הידידות הארוכה בחיי.
סקס הורס דברים כאלה היא אומרת.
אולי.
אבל אני רוצה לזיין אותה בכל זאת.
אני מאמין ביכולת שלי לעשות הפרדה.
זה רק סקס בעיני.
שוכבים לפעמים וממשיכים הלאה.
למה זה צריך להרוס את החברות ביננו?
אבל זה מה שהיא רוצה ואני מכבד את זה.
בדיוק כמו בשיר הזה, שיר גירושין שאני כל כך אוהב.
הוא רוצה והיא מוכנה להכנס למיטה שלו רק כדי להוכיח לו שלהיות חברים זה קשה יותר מלהיות מאהבים ושאסור לערבב בין השניים כי אם עושים את זה ואותו אדם עדיין לא שמח, אז אולי החברות הזאת בסוג של צרות עמוקות יותר.

And when I asked for a separate room
It was late at night, and we'd been driving since noon
But if I'd known how that would sound to you
I would have stayed in your bed for the rest of my life
Just to prove I was right
That it's harder to be friends than lovers
And you shouldn't try to mix the two
'Cause if you do it and you're still unhappy
Then you know that the problem is you

בשומקוםצ'ארלס בוקובסקי

טוב, אז איפה הם? איפה הם, ההמינגוויים,
הטי. אס. אליוטים, הפאונדים, האי. אי. קמינגסים,
הויליאם קרלוס ויליאמסים? איפה תומס וולף?
ויליאם סרויאן? הנרי מילר? סלין? דוס-פסוס?
איפה הם? אני יודע, הם מתים, אבל איפה
המחליפים
שלהם, איפה האחרים החדשים?

בשבילי, הכנופיה העכשווית הם חבורת מזויפים.
איפה הם, תראו לי אחד, איפה הם לעזאזל?
מה קורה פה, ולמה זה לא קורה?

איפה הוא הטורגנייב שלנו? הגורקי שלנו?
אני לא שואל על דוסטויבסקי,
אין תחליף לפיודור מיכאלוביץ' הזקן.

אבל אלה שעכשיו, מי הם בכלל, עם
כל ההשפרצות הזעירות שלהם,
התרגילים המגוחכים שלהם,
שעמום של שפה, בזבוז של מילים, בזבוז של חיים.

איך אבד לנו הכוח הטבעי הנפלא הזה.
אני מביט סביבי ואומר: איפה הסופרים?

מאנגלית: יהונתן גפן

מוסיקה לזיקיותטרומן קפוטה

סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.


היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: "זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?" היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. "אינך מאמין לי?"
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: "אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס".
"כן, מובן שאני מאמין לך".
היא מטה את ראשה הכסוף. "לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך".
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. "ועכשיו? אמת דיברתי? "בצרפתית.
"אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך".
היא מחייכת. "Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות".
"זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה".

אלכוהול אחר הצהרייםג'ק פאבר

"הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
"שמי ג'ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים".
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
"אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…"

שירותי תמיכה בע”מ

"אני צריכה שתתמוך בי בזה, אני צריכה את זה".
כמו בכל הפעמים האחרות.
חייבת לשמוע שאת צודקת ואת עושה את הדבר הנכון.
משקיעה אלפי שקלים שאין לך במשהו שאת לא צריכה.
בלרדוף אחרי החלום הנוכחי.
רק לפני שלושה חודשים היית בטוחה שאת רוצה להיות משהו אחר וכבר שכחת מזה.
את אומרת שאת צריכה את הדברים האלה בשביל הנשמה.
את המסעדות סושי שלך, ואת הקניות, הנעליים, הבגדים, החופש מהעבודה.
ואחר כך את רצה לאנשים, לסבתא, לאבא ואמא שאת אוהבת כל כך להאשים בכל הבעיות שלך, שיתנו לך כסף.
לא שזה יעזור להם לקבל ממך קצת הערכה לשם שינוי במקום מנות הבוז הרגילות.
חס וחלילה שמישהו יגיד לך פעם שאת טועה.
שאולי מנצלים אותך.
ניסיתי להגיד את זה, בעדינות, ואת הסתכלת עלי על סף דמעות, אלה שבאות לך בקלות רבה כל כך,אומרת שאת צריכה שאני אתמוך בך.
חשבתי על הפעם ההיא שדיברנו בטלפון, ואמרתי משהו שלא אהבת, התפרצת עלי ואמרת ש"כן, אני ילדה בגוף של אישה, ואם לא הבנת את זה אולי לא כדאי שנהיה ביחד" וניתקת.

סרף יפניקלאסי

משהו שנכנסתי אליו רק בגלל שהתיאור והסקרנות משכו אותי וגיליתי שהוא ממש לא רע.
באתר יש קישורים להורדה של עיבודי סרף מיוזיק למוסיקה קלאסית.
העיבודים לקוחים מאלבום של אדם בשם טקאשי טראוצ'י (Takeshi Terauchi)שהוא (כנראה) מוסיקאי יפני ידוע.
הנה דוגמא מוצלחת.
ושאפו על העטיפה.

עצתו של משורראי.אי. קאמינגס

עצתו של משורראי.אי. קאמינגס

בן אנוש אמיתי הוא זה שמרגיש ומבטא, או מבטאת, את רגשותיו.
זה אולי נשמע קל.
זה לא.

אנשים רבים חושבים, או יודעים, או מאמינים שהם יודעים מה הם מרגישים –
אבל זה לחשוב או להאמין או לדעת: לא להרגיש..
ולהיות אמיתי פירושו להרגיש – לא רק לדעת או להאמין או לחשוב.
כמעט כולם יכולים ללמוד לחשוב או להאמין או לדעת,
אבל זה מאוד קשה ללמוד להרגיש.למה?
בגלל שלמרות למרות שהינך חושב או מאמין או יודע,
הינך המון אנשים אחרים:אבל ברגע שבו הינך מרגיש, הינך אף אחד – מלבד- עצמך.

להיות אף אחד- מלבד- עצמך – בעולם שעושה ככל שביכולתו, י
ומם וליל, להפוך אותך לכל אחד אחר –
פירושו להלחם את הקרב הקשה ביותר שבן אנוש יכול להלחם;
ולעולם לא להפסיק להלחם.

וליצור קשר לאף אחד – מלבד- עצמך אל האחרים,
פירושו לעבוד קצת יותר קשה ממי שלא אמיתי יכול אפילו לשער.
למה?

בגלל שכלום לא קל יותר מלהיות כמו מישהו אחר.
כולנו עושים את זה בדיוק כמעט כל הזמן – וכשאנחנו נוהגים כך, אין אמיתיים אנחנו.

אם, בסוף עשר או חמש-עשרה השנים הראשונות של מלחמה או עבודה או להרגיש,
אתה מוצא שאהבת רק פעם אחת עם לבו של אף אחד-מלבד -עצמך, אתה בר מזל.

וכך, עצתי לכל האנשים הצעירים שמבקשים להיות אמיתיים, היא:
תעשו משהו קל, כמו לחלום על חופש –
אלא אם כן אתם מוכנים להקדיש עצמכם ל-להרגיש ולעבוד ולהלחם עד יום מותכם.

A POET'S ADVICE (By EE Cummings)

A real human is somebody who feels and who expresses his or her feelings. This may sound easy. It isn't.

A lot of people think or believe or know what they feel—but that's thinking or believing or knowing: not feeling. And being real is feeling—not just knowing or believing or thinking.

Almost anybody can learn to think or believe or know, but it's very difficult to learn to feel. Why? Because whenever you think or you believe or you know, you're a lot of other people: but the moment you feel, you're nobody – but – yourself.

To be nobody – but -yourself– in a world which is doing its best, night and day, to make you everybody else–means to fight the hardest battle which any human being can fight; and never stop fighting.

As for communicating nobody-but-yourself to others, that means working just a little harder than anybody who isn't real can possibly imagine. Why?

Because nothing is quite as easy as just being just like somebody else. We all of us do exactly this nearly all of the time–and whenever we do it, we are not real.

If, at the end of your first ten or fifteen years of fighting and working and feeling, you find you've loved just once with a nobody-but-yourself heart, you"ll be very lucky indeed.

And so my advice to all young people who wish to become real is: do something easy, like dreaming of freedom–unless you're ready to commit yourself to feel and work and fight till you die.

כבוד עצמיסם שפרד

"תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב"בית היקורי" באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
"אלה האצבעות שמנגנות את 'בובת קטיפה'! האצבעות האלה בדיוק!" אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של "סר דיוק" גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך".

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג'יניה)

(מאנגלית:עופר שור)

ברוסאומת הפרוזק

בספר "אומת הפרוזק" המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

0> "לפעמים אני שוכבת במיטה שלי ושומעת מוזיקה.
תמיד את ברוס ספרינגסטין.
יש בזה משהו מוזר, מצד אחד אני נהיית פאנקיסטית עירונית, בעוד ברוס אמור להיות דוברם המרושל של בני מעמד הפועלים מהפרברים.
אבל אני כל כך מזדהה איתו שאני חולמת להיות נער בניו ג'רזי.
אני מנסה לשכנע את אמא שלי שנעבור לשם, שהיא צריכה לעבוד בבית חרושת או להיות מלצרית בדיינר או מזכירה בסוכנות ביטוח.
אני כל כל רוצה שנסיבות חיי יתאימו ללחץ שאני מרגישה בפנים, וזה כבר מתחיל להיות מגוחך.
הרי השירים של ספרינגסטין עוסקים בלצאת מהשיגרה השוחקת, והעבודה השוחקת שבניו ג'רזי,
ואילו אני מנסה לשכנע את אמא שלי להיכנס לתוכן.
אני חושבת שלו יכולתי להיות פרחה לבנה,
לו רק יכולתי להתחבר לתחושת העצב של בני מעמד הפועלים, היתה לי הרגשה להרגיש כמו שאני מרגישה.
לו הייתי דפוקה מהבחינה המרקסיסטית, עובדת קשה ומנותקת מפרי עבודתי, אז אולי היה היגיון כלשהו באומללות שלי.
זה כל מה שאני רוצה להרגיש בחיים:שיש מטרה כלשהי לכאב"

1>"הרעיון שנערה בבית ספר פרטי במנהטן תסבול מבעיות שמצריכות צרות מהסוג הזה נראה לי בלתי אפשרי.הרעיון, שקיים ייאוש משכיל ולבן מהמעמד הבינוני, מעולם לא עלה בדעתי, ויש להניח שהאזנה בלתי פוסקת לרוק'נרול לא היתה הדרך הטובה ביותר לגלות אותו.
עדיין לא הכרתי את ג'וני מיטשל או דג'ונה בארנס או ויג'יניה וולף או פרידה קאלו.
חא ידעצי שישנה מסורת גאה של נשים שהפכו דכאון מוחץ לאמנות מופלאה.
בשבילי היה רק ברוס ספרינגסטין, הקלאש,
the who, הג'ם, הסקס פיסטולס, כל להקות הפאנק שחרטו על דגלן את מיגור הממסד האנגלי, למרות שלא היה לזה קשר עם הבדידות עד מוות שהרגשתי באמריקה"

2>"אולי יכולתי לקחת גיטרה ולכתוב כמה שירי מחאה כאלה בעצמי.
אבל איכשהו, המקום שבו חייתי, אפר איסט סייד מנהטן,
לא נשמע משכנע כמטפורה למצוקת נעורים אבודים כמו שיריו של ספרינגסטין, שבהם הוא מסתתר ברחובות צדדיים, או שומע את קריאותיה הקסומות של קליופה, המוזה השישית, המוזה של המוזיקה, על החוף בניו ג'רזי.
לא היה בחיי משהו שנראה כראוי לאומנות או לספרות, למעשה בקושי היה בהם משהו ראוי לסתם חיים.
הכל נראה טיפשי מדי, בורגני מדי, קטע של בנות, וכל שנותר לי לעשות היה להסתגר בתך עצמי ולהיכנס לעולמם של אנשים כמו ברוס ספרינגסטין, עולמם של אנשים ממקום אחר, אנשים שעושים משהו אחר, ולהסתפק בכך.
כי עבורי, כרגע, זה כל מה שיש."

3>"פעם בשעת לילה מאוחרת היא נכנסה לחדרי ומצאה אותי שוכבת על השטיח, כשזוג אוזניות ענק על ראשי. מקשיבה להקלטה פירטית של שיר של ברוס ספרינגסטין שנקרא the promise, ממררת בבכי משום שהדכאון הנוראי בשיר הזה נשמע כל כל אמיתי. (השורה האחרונה היא בערך "אנחנו ניקח את הכל ונזרוק לעזאזל").היא התחילה לצרוח עלי ולהגיד שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד בטירוף הזה,
ודרשה שאסביר לה בו במקום מה לא בסדר.
מה? מה?? מה???ישבתי מולה מרוקנת לגמרי, ולע ידעתי מה לומר.
היא המשיכה לתבוע שאני אגיד משהו, וייתכן שמתוך תסכול אמרתי משהו כמו, אמא, את מביטה בעצים ואני אפילו לא בתוך היער.
ואז היא נכנסה לחדרה, עישנה סיגריה, צפתה בחדשות של השעה אחת-עשרה, ונרדמה לאורה הכחול המהבהב של הטלוויזיה בחוסר אונים מוחלט."

4>"פריס באה ומתיישבת לידי, ואני גורמת לה לעצבנות מסוימת כשאני אומרת לה שהיא חייבת לשמוע את השיר for you, היא חוששת שאתרגז אם השיר לא יימצא חן בעיניה.
אני מסבירה לה שהשיר הוא על נערה כמוני ממש, שמתאבדת.
אנחנו מקשיבות למילים הראשונות, המצמררות, על נערה שהולכת ונעלמת, מישהי שכח אחיזתה בחיים כה חלש שצריך להתאמץ כדי לראות אותה.
זו אני, אני אומרת לפריס, אני הנערה שנעלמת בחלל, שתמיד מתפוגגת, תמיד מתמזגת עם הרקע.
כמו חתול הצ'שייר, גם אני אעלם יום אחד,
אבל החמימות המלאכותית שלחיוכי, העוויה המוקיונית המזויפת, מסוג החיוכים שרואים על הפנים של הדמויות האומללות או המרושעות בסרטי וולט דיסני, תישאר מאחור כשריד אירוני.

אני הנערה בתמונה ממסיבה כלשהי, או מפיקניק בפארק, ערנית מאוד ותוססת, אבל בעצם עוד מעט היא תעלם.כשתביטי שוב בתמונה, אני מבטיחה לך, אני כבר לא אהיה בה, אני אמחק מההיסטוריה, כמו בוגדי ברית המועצות.
משום שככל שעוברים הימים, אני מרגישה בלתי נראית יותר ויותר, אני מתכסה בשכבה הולכת ומתעבה שלחושך, שכבות על גבי שכבות של אפלה, שבסופו של דבר יחנקו אותי בחום הנורא של שמש הקיץ, ואני לא אראה כלום למרות שארגיש את הצריבה.
תארי לעצמך, אני אומרת לפריס, לדעת שהשמש קיימת רק בגלל שאת מרגישה את הכאב הנוראי של החום, ולא משום שאת מכירה את השמחה של האור.
תארי לעצמך להיות בחשכה מתמדת.
אני ממשיכה להעמיס על פריס;לא נוח לה והיא לא יודעת מה לומר, את יודעת, אני ממשיכה, אני בדיוק כמו הנערה שבשיר for you, חוץ מדבר אחד.
הוא אומר כמה שהוא אוהב אותה, היא הדבר היחיד שהוא באמתרצה אי פעם.
כל השיר מספר על איך הוא יבוא לקחת אותה לבית החולים להציל אותה מהתאבדות.
וכאן אני מתחילה, כאילו על פי סימן, לבכות, אני לגמרי נסחפת עם הרעיון שאיש לא יבוא להציל אותי אם אחתוך את ורידי או אתלה את עצמי על אחת הקורות בבקתה.
אני לא מאמינה שלמישהו איכפת מספיק בכדי לבוא ולהציל אותי…"

חדשות טובותחדשות רעות (לג'אמיל)

החדשות הטובות הן שקייטי מלוואה ("קייטי מלוואח" בפי חלקנו:) נשמעת באלבום החדש שלה הרבה יותר בוגרת מאשר מקודם.
החדשות הרעות הן שזה עדיין לא זה ושאני עדיין מקשיב לקייטי ונזכר בנורה ג'ונס בלא מעט רגעים.
למרות זאת, מדובר באלבום מקסים.
כולל קאבר ג'אזי מוצלח מאוד לOn The Road Again של Canned Heat.