נטשה

בפעם הראשונה ששמעתי על נטשה שניידר זה היה ב”ג’אנק” החיפאי (ז”ל).
דיברתי עם המוכרת על אלבום הבכורה של כריס קורנל ואיכשהו הגענו לזה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר את
Eleven, הלהקה שחבריה הפיקו וליוו את Uphoria morning.
אמרתי שלא והיא הציגה לי שני דיסקים.
שאלתי מה ההבדל והיא הרימה דיסק אחד ואמרה “בזה נטשה שניידר בלונדינית, ובשני היא בשיער שחור.”
לקחתי את Avantgardedog כי השם נשא חן בעיני ומאז לא הפסקתי להקשיב.
לEleven עצמה יש היסטוריה שסבוכה בסיפור של הצ’ילי פפרז, עוד הרכב שאני מחבב במיוחד.
שניים ממייסדי Eleven, ג’ק איירונס ואלן ג’והאנס הקימו הרכב בשם Anthym שכלל גם את הלל
סלובאק ומייקל בלזארי (Flea) כשאיירונס, סלובאק וFlea משתתפים במקביל גם בצ’ילי פפרז.
אחר כך סלובאק ואיירונס עזבו את הפפרז כדי להתרכז בלהקה שבינתיים שינתה את שמה לWhat is this
ואחר כך חזרו לפפרז ואז כשהלל סלובאק מת, ג’ק איירונס הקים את הלהקה מחדש ובסופו של דבר ביחד עם
שניידר וג’והאנס הם הפכו לשלישייה שנקראת Eleven.
מלבד הלהקה הזו, שניידר ואלן ג’והאנס השתתפו גם באחד מגלגוליה של Queens of the
stone age ועבדו כאמור עם כריס קורנל ועוד ועוד ועוד.
אני יכול להמשיך ולפרט הרכבים וקשרים ופריטי טרוויה איזוטרים הקשורים נטשה שניידר ולספר כמה היא היתה
מוכשרת, וכמה היא השפיעה על כל מי שסביבה, אבל אני בעיקר רוצה לספר שכבר יומיים, מאז ששמעתי על פטירתה, יושבת לי איזו אבן על הלב.
הרבה זמן עבר מאז הרגשתי איזו עצבות על מוסיקאי שהלך.
אני חושב שאליוט סמית היה האחרון שמותו באמת עשה לי רע.
ישנם אומנים שאני אוהב אבל כשהם מקליטים משהו רע אני מתייחס אליו ככזה.
יש אנשים כאלה שהמוסיקה שלהם עושה לי טוב בגלל המוסיקה עצמה וזה לא קשור למה שהם שרים עליו או לאיזה סולו גיטרה כזה או אחר ואהבה שלי אליהם היא ללא תנאים ולא משנה מה הם עושים, אני מרגיש את הקסם הזה שבגללו אני כל כך אוהב מוסיקה.
נטשה שניידר בהחלט היתה אחת מאלו.
מהחברים האמיתיים, היחידים שלי.
יהי זכרה ברוך.
http://natashashneider.org/

So long, marion

סולוויג דומרטן, הלוא היא מריון, לוליינית הקרקס העצובה מהסרט "מלאכים בשמי ברלין" (שבמקרה השנה מציין 20 שנה ליציאתו לאקרנים) נפטרה.
זה קרה לפני שלושה חודשים.
קצת עצוב לי בגלל זה.
ראיתי וניתחתי כל פריים בסרט הזה פעמים רבות, בימים שעוד התעניינתי בקולנוע ורציתי להיות המלאך שמלווה ומתאהב בה כל כך שהוא מוותר על חיי הנצח עבורה.
בכלל רציתי לראות את הסרט בגלל ניק קייב, מהיוצרים הנערצים עלי בנעורי (ובמידה רבה עדיין) שידעתי שלוקח חלק בסרט, אבל אז היתה מריון, וברונו גאנץ והבימוי של וים ונדרס שלאחריו ראיתי כל סרט שלו שרק יכולתי (עד סיפורי ליסבון. לא כולל. אחר כך איבדתי עניין)
וזהו.

sad but true

בריאן פושהאם שיחרר השנה(?) וידאו קליפ מבריק שהביע את אי שביעות רצונו
מכל מיני להקות מטאל שמנגנות "לפי מספרים".
בתחילת הוידאו הוא צופה בטלוויזיה באיזו להקה שעל פי מראה קשה לסווג אותה. ברקע מתנגן לו שיר מטאל רצחני וגיטרה אקוסטית מופיעה על המסך בידי אחד מחברי הלהקה, היכן שלרוב צפויה להופיעה גיטרת רוק וזה בא כדי להראות את הניגוד בין הדימוי של להקות מטאל בימינו, מיוחצנות, לבושות היטב, שופעות כסף ונטולות זיעה לחלוטין, לבין מה שהן מתימרות לעשות ולייצג.
הסצנה הזו מהקליפ עברה לי בראש כשראיתי באתר של מטאליקה את התמונה הבאה שלקוחה מאיזשהו קונצרט שקיימו לאחרונה למען איזשהו בית ספר שבוודאי קרה בו משהו נורא.
הדבר היחיד שקלטתי זה שאת הקונצרט ארגנו פגי יאנג ובעלה ניל, והתארח בו גם איזשהו בחורצ'יק עם ביצי אש גדולים, בשם ג'רי לי לואיס.
ההופעה של הלהקה זמינה להרודה, למישמעוניין וכפי שמצהיר הבאנר באתר הרשמי שלהם.
כמובן שהוא לא מצהיר שההורדה היא תמורת תשלום סמלי.
אני מקווה מאוד שהתשלום הולך למטרה טובה ולא עוד איזו דרך לגזור קופון על חשבון המעריצים.
האל עדי שאני מהמעריצים המסורים של מטאליקה, בצורה שחורגת בהרבה מעבר להיגיון וכנראה מעבר למה שמגיע להם.
אבל לפעמים, בקטעים כאלה (של ההורדה בתשלום של הופעה חיה למשל), זה כל כך קשה להשאר חייל נאמן.
בכל אופן, הנה התמונה שהזכירה לי את Metal by numbers

ואם כבר, אז למה לא להזכר בקליפ

הנשים (לפחות עשרה מהן)

אני לא הטיפוס חובב המסתורין.
בספרים מותחים במיוחד אני לפעמים הולך לסוף הספר לראות מה קורה.
ספוילרים לסרטים וסדרות טלוויזיה?
Bring it on!
במוסיקה יש אסכולה שטוענת שצריך להשאיר דברים לדימיון ולפעמים לדעת מה עומד מאחורי שיר הורס את המסתורין שלו.
אני מבין את זה לחלוטין.
החיים בלי קצת תעלומות יכולים להיות דלים.
אחרי הכל, כמה אנשים ששמעו את "אליסון" של אלוויס (קוסטלו, בטח שקוסטלו. יש עוד אחד?:) לא התרגשו למשמע השיר היפהפה הזה?
מעניין מה הם היו מרגישים אם הם היו יודעים שאליסון היא חתולתו של מר קוסטלו (כמובן שזה לא וודאי. אלוויס שומר על מסתורין רב ככל הקשור למיהי אותה אליסון. ובכל זאת, זוהי סברה פופולרית)
ועדיין, אני שייך במובהק לאסכולה השניה שאוהבת לחקור וללמוד כל מה שרק אפשר על שירים שאני אוהב.
לא תמיד. אבל לעיתים קרובות למדי.
בכל אופן, הנה רשימה מעניינת.
עשרה נשים שעליהן נכתבו כמה שירים אמוד יפים.
מדלילה של plain white t's דרך מיי שרונה שהיום היא סוכנת נדל"ן מצליחה, פגי סו של באדי הולי ואחרות.
עשה מהן תוכלו למצוא החל מכאן.
בולטת בהדערה: סוזן.

פוסט מתבכיין רבעוני

ימים משונים עוברים עלי.
אני מרגיש שסוף סוף סיימתי להרכיב את הפאזל שלי.
אני יודע מה אני רוצה.
יש לי את המוסיקה, ויש לי את המילים. הכל אצלי בראש.
זו הבעיה בעצם. שזה רק אצלי בראש.
אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל ככה זה.
אני לא מצליח לגרום לזה לקבל קיום בעולם הממשי.
לקבל צורה ונפח.
במעבר בין המימדים, משהו הולך לאיבוד.
משהו עוצר אותי ואני מרגיש מתוסכל.
אני מרגיש צורך להקשיב למוסיקה כועסת ולהתפוצץ.
ולוותר.
אבל לא.
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה.
אני הקברניט של הכאב שלי.

יש שיר אחד של מרק סטרנד שמתאר בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.

שיר האחד\מרק סטרנד

אני מעדיף לשבת כל היום
כמו שק על כיסא
ולשכב כל הלילה
כמו אבן במיטתי.

כשאוכל מגיע
אני פותח את הפה.
כשהשינה מגיעה
אני עוצם את עיני.

גופי שר
רק שיר אחד;
הרוח הופכת
אפורה בזרועותי.

פרחים מלבלים.
פרחי מתים.
יותר זה פחות.
אני משתוקק ליותר.

סיפור על המיספיטס

הנרי רולינס מספר:
"סאן פרנסיסקו, קליפורניה.
הגענו למועדון ואני הלכתי לחדר ההלבשה כדי לישון קצת לפני בדיקת הסאונד.
שמעתי שיר של המיספיטס מתגנב מהמועדון למעלה.
הנחתי שמישהו מנגן קלטת שלהם דרך מערכת ההגברה.
השיר הסתיים ושמעתי מישהו מכוון גיטרה.
בסדר, כנראה שאיזו להקה ניגנה שיר של המיספיטס בבדיקת הסאונד שלה.
הלהקה התחילה לנגן עוד שיר של המיספיטס ואז עוד אחד.
עליתי למעלה לראות מי זו הלהקה שכל כך אוהבת לנגן קאברים של המיספיטס.
עברתי דרך הדלת והבטתי לבמה.
אלה היו המיספיטס.
הכרתי רק אדם אחד שאי פעם ראה אותם מופיעים בגלל שהם היו מופיעים רק בהאלווין.
זיהיתי את גלן דאנזיג מיד.
זה היה מדהים לשמוע אותם בהופעה חיה אחרי שנים של האזנה אינסופית לסינגלים.
הם ניגשו לקדמת הבמה ולחצו את ידי.
הם היו ממש מגניבים.
הם שאלו איזה שיר אני רוצה לשמוע ואמרתי Horror buisness והם ניגנו את השיר".

free music

נזכרתי בסיפור הזה כשתוך כדי שיטוט בטיוב גיליתי קאבר שהמיספיטס עושים לבלאק פלאג, לשיר Rise above ולא סתם, אלא מארחים את ג'ון בראנון מnegative approach, שכמו רבות מחברותיה לסצנה, לא רשמה שום סוג של הצלחה, אך השיגה סטטוס כמעט פולחני עם השנים.
העפתי מבט בתגובות ומישהו טוען שהבחור עם כובע בוקרים שמסתובב שם הוא אחד מNecros, ועל פי האגדה, negative approach הוקמה לאחר שג'ון בראנון צפה בהופעה של בלק פלאג והNecros.

עדכון קצר

אני עדיין כאן.
עדיין במסע שהתחיל לפני שלושה חודשים.
הראש שלי מפוצץ מרעיונות ואני כרגיל לא מסוגל להחליט על כלום.
אבל בכל זאת, דברים מתחילים להתבהר.
אני מרגיש שבמוח שלי יש פאזל של 20,000 חתיכות.
בסוף זה יהיה יפה (אני מקווה), אבל הנשמה תצא עד שאני אצליח להרכיב את הפאזל הזה.
ביתניים אני עובר דירה, עוד קצת פחות מחודש.
אני כנראה אהיה בלי חיבור רשת לאיזו תקופה ואני צריך לקנות כל מיני דברים שאין לי כמו מקרר, מה שיכביד עלי כלכלית וישפיע על כל עניין המוסיקה.
אבל זה בסדר.
כבר מזמן לא הייתי ככה.
בלי אינטרנט ובלי טלוויזיה ולמעשה רק עם ספרים ומוסיקה ואני.
וארבע קירות עירומים.
סוג של גלות שאני כופה על עצמי במטרה ליצור.

free music