סימליות

הבלוג הזה נפתח בגלל אשה אחת. ועוד אשה. ואני ששמתי את עצמי בינהן מבלי להיות מסוגל להשתחרר מרגשות האשם שעכשיו אני מבין שאולי לא היו צריכים להיות.
יש כאן נשים אחרות.
מישהי מלפני הרבה שנים, ומישהי מלא כל כך מזמן ומישהי מעתיד אפשרי.
עכשיו שלחתי לינק לשתיים מכל אלה והדבר הבא שאני הולך לעשות זה למחוק מהזכרון הסלולרי והאמיתי, את המישהי שאני הכי רוצה כי זה נגמר באמת וכל עוד אני שומר את המספר שלה, קיימת תקווה, והתקווה הזאת עוצרת אותי.
וסוף לסיפור.

סכנה ברורה ומיידית

שוב, הבחורה כי פחות מתאימה, בזמן הכי פחות נכון.
אני יודע שהיא רוצה אותי. היא משדרת לי את זה כל הזמן.מחפשת את חברתי בתוך החבורה הזאת שלנו, כשאני נמצא בצד והיא מצטרפת אלי, מקפידה להגיד לי כמה אני חמוד כשאני עזור לה בכל מיני דברים, כשאני מלווה אותה בסוף היום. שולחת לי הודעות ש"חבל שאתה לא פה, לא כיף כאן בלעדיך" כשאני ביום חופש.
אבל היא בת 20 וקצת. בקושי חודש מחוץ לצבא.
אני בן 32. הבדל של שמיים וארץ מבחינתי. היא רק מתחילה את החיים שלה, אני כבר עברתי מספיק בשביל גלגול או שניים.
אני לא מסוגל להיות האיש שהיא צריכה. מישהו לגדול איתו. אני אעשה לה רק רע והיא עדיין לא מנוסה מספיק כדי לזהות את זה בגברים.
נשים כפולות ממנה בגיל לא יודעות לזהות את זה לפעמים, או שלא מסוגלות להתנגד, אבל היא בהחלט לא יודעת על גברים מסוגי, שהורסים את עצמם בכל יום מחדש ולפעמים גם את האשה שאוהבת אותם.
והיא רוצה אותי ואני רוצה אותה. אבל אסור שזה יקרה.

מצב רוח להרס עצמי

אני משתעשע במחשבה להראות את הבלוג הזה למושאות הכתיבה שלו.
לא לכולן. רק כאלה שזה לא יכול להרוס. אלו שנשארתי איתן בקשר ידידות (ואלו הן הרוב).
עכשיו כשזה כבר לא כך כך טרי, אני חושב שאולי יעניין אותן לדעת.
מצד שני, אני תמיד חוזר לאותן נשים, לאותן טעויות, ואז מה? אני אצטרך מקום סודי חדש.

סדר הדברים הטבעי

לבד. לבד. לבד.
עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן ועבר זמן, לא פחות ולא יותר אלא בדיוק אותו פרק זמן מאז שהיה מה לכתוב.
אחרי תקופה סוערת ועמוסה מכל טוב ורע מהסוג הרומנטי, פתאום אני חוזר לנקודת ההתחלה הטבעית שלי.
בית, עבודה, בית, עבודה. לישון לבד, ללכת לעבודה,ללכת לישון לבד.
אני דפוק כי טוב לי ככה?
בלי דרמות, בלי אנשים אחרים. רק אני ואנוכי בעולם קטן מוגן.
ארבע קירות של חלומות בהקיץ, פנטזיות על עושר ותהילה ויצירה והתחלות חדשות שלא יבואו לעולם.

כלום

בספר שקראתי עכשיו קרו המון דברים.
אחד מהם היה הגיבור שמאבד את אהובתו.
מאבד זו בעצם לא מילה מדויקת אני חושב.
היא עוברת עיר לעבודה אחרת וכנראה לגבר אחר וסתם ככה, Out of the blue, זה נגמר ופתאום נהייתי מאוד עצוב.
כל השישישבת היו שתיקות מתוחות ביננו, של שניים שרוצים להגיד משהו אבל לא יודעים איך, או מקווים שהשני יהיה אמיץ מספיק.
אחרי הסקס הכי טוב שהיה לנו שכבנו במיטה שלך ואני אמרתי שאני חושב שזה לא יעבוד ביננו ואת הסכמת וככה זה נגמר.
פשוט.
לא הרגשתי כלום.
במבט לאחור, רוב הזמן לא הרגשתי כלום.
רק הבלחות קטנות של אופטימיות ששכנעתי עצמי להאמין בהן.
אולי כי נכנסתי לזה בלי באמת להתגבר על מערכת היחסים הקודמת שהיתה מעט סוערת (אם להתנסח בעדינות) וכל הזמן השוותי בינך לבינה.
איך היא היתה כל-כך מצחיקה עם הומור הרבה יותר שחור משלי ואיך התחלקנו באוכל במסעדות, ואיתך אי אפשר כי את צמחונית ולפעמים יכולנו שלא לדבר כמה ימים כי בא לנו ושנינו היינו צריכים מרחק, מה שלא יכול לקרות איתך, כי אם אני לא רוצה לדבר הרבה זמן או אומר לך שיש לי דברים לעשות את ישר נעלבת.
ואנחנו עדיין חדברים מדי יום כאילו לא קרה כלום בשישישבת האחרון ואני לא מרגיש כלום.
לפחות לא עד שקראתי על הבחור הזה שחברה שלו עזבה אותו פתאום, דווקא כשנראה שהכל הולך לכיוון הנכון.

ללא מילים

"אתה לא מראה אהבה במילים, אבל אני רואה בעיניים שלך שאתה אוהב אותי".
זו כבר השלישית שאומרת לי משהו כזה.
על זה שאת האהבה שלי רואים רק בעיניים ולא בדברים אחרים.
להגיד "אני אוהב אותך" זה המשפט שהכי קשה לי להגיד.
אני לא יכול לנשום כשאני מנסה להגיד אותו.
פעם זה לא היה ככה.
אבל פעם גם לא התכוונתי כשהייתי אומר ואולי זאת הבעיה.
כי אחרי שאני אומר את זה, אני כבר לא יכול להתחבא.

צרות בגן עדן

טלפון מוקדם בבוקר.
"מה אתה אוהב בי".
לא שאלה בטון מתפנק אלא בטון של חוסר בטחון.
כאילו אני לא עושה את העבודה.
לגרום לה להרגיש הכי נאהבת בעולם.
וגם בי כבר יש ספקות.
שאולי נכנסתי מהר מדי לקשר בלי שהדים מהקשר הקודם עדיין מהדהדים.

חשוב לזכור

בפעם הבאה שאני מאוד (מאוד) עייף, גם אם האשה החדשה בחיים שלי מאוד רוצה לדבר בטלפון לפני השינה, להשתדל שלא לקרוא לה בשמות שלוש החברות האחרונות שלי תוך כדי שיחה.
זה מעצבן אותה.