רביעי למאי

ליין סטיילי מת, ג'ון בייקר סונדרס הבסיסט גם הוא ובאופן די דומה.
מה שנשאר זה תקליט אחד שכולל כמה שירים שעושים משהו שאני חושב שרק מוסיקה יכולה לעשות וזה לגרור אותך לגהנום ולגרום לך להרגיש ברקיע השביעי בו זמנית.
הכל כאן לקוח מהספר, התיפוף האיטי, הגיטרה הבלוזית, הקול הקרוע מצער וסמים של ליין סטיילי, וכמובן, הבס האיטי הזה שגורם לך להזיז את הראש ולהרגיש שאתה תחת כישוף.
וזה בדיוק מה שזה, כי למרות שהכל הוא "לפי הספר", אין שום דבר אחר בעולם שנשמע בדיוק כך.
כמו הכימיה בין ארבעת הנגנים כאן.

חמישי באפריל

יום השנה לשניים.
ליין סטיילי וקורט קוביין.
מדי פעם, גם אם לא הרבה, השם שלו מוזכר בפורומים של נגני גיטרה, כשמישהו שואל על הסאונד או הציוד, ולא פעם יש המון תגובות לא מאוד מפרגנות לסאונד שלו וליכולות שלו כגיטריסט (יש גם להפך כמובן).
אני יכול כמובן להתווכח, להסביר משהו על קוביין והמוסיקה שלו, אבל אני מעדיף להשאר עם התובנה שאימצתי לפני הרבה זמן שאי אפשר באמת לגרום למישהו אחר לאהוב את המוסיקה שאני אוהב, מקסימום אפשר להמליץ, אבל כדי שמישהו ימצא את אותה השראה, יראה את הגדולה שאני רואה בשיר מסוים, הוא יצטרך לעשות את המסע לבד ולא בגלל איזשהו שכנוע שדחפתי אליו.
לגבי קוביין, בתור בנאדם, לא בטוח שהייתי רוצה אותו כחבר.
נכון, הוא סבל מדכאון, מהתמכרות לסמים, מחיים קשים.
ואני בכל זאת כועס עליו, זה חזק ממני.
אני לא רוצה לחשוב מה עובר בראש לנער שנזרק מהבית וצריך לגור מתחת לגשר, איזו השפעה על הנפש יש לדבר כזה ולדברים דומים שחווה.
יש מיליונים כאלו, רק שהם לא התברכו בכשרון של קוביין והם באים והולכים בעולמנו ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתקופה ההיא, המוות עדיין לא הפגין נוכחות רבה בחיים שלי. לא באמת הבנתי את המשמעות.
היה לי חבר אחד שירה לעצמו בראש.
ביסודי היינו קרובים, בילינו ביחד, יצאנו להרפתקאות ביחד בהרים מסביב לעיירת הפיתוח הגלילית שגדלנו בה, סיגריות גנובות, בילינו זה בביתו של האחר ואני זכור אותו משוויץ באקדח של אבא שלו, פלדה כבדה שאני והחברים האחרים העברנו אחד לשני ביראת כבוד וברעדה קלה.
אבל אז חטיבת הבייניים ועולם חדש וחברים ולגלות את הבנות, כיתה ז' ואז כיתה ח' ובגיל הזה מדובר במרחק של חיים שלמים, כך שבאותו זמן כבר לא היינו קרובים ולמרות ההלם, בסופו של דבר זה תויק ונשכח בכל הדברים שעוד עתידים היו לבוא.
לפעמים אני חושב עליו ואיפה ההורים שלו ואחותו היום.
עכשיו כשאני כותב על זה, אני מבין שקוביין היה המוות הראשון של מישהו שבאמת נוכח בחיים שלי מדי יום כמו שרק דמות נערצת יכולה להיות נוכחת בחיים של מעריץ שנפשו ודעתו מתעצבת ביחד עם התרבות שהוא צורך.
האבל שירד על העולם כולו הבטיח שאת המוות הזה אני לא אתייק ואשכח, והנה, יותר מעשרים שנה לאחר מכן ואני עדיין כואב.
עד היום קשה לי להזכר בו כמו שקשה לי לחשוב על אבא שלי שאז כבר היה חולה ומת שנה אחר כך.
אני לא טוב בלהתמודד עם כאב, אני כן טוב לא לחשוב עליו וזה מה שאני עושה, רוב הזמן.
אבל ביום המסוים הזה אני ארשה לעצמי, ואז אברח מהר לדברים אחרים, תמיד לחשוב על דברים אחרים.
מבחינתי קוביין היה ונשאר אחד המוסיקאים המשפיעים והנערצים עלי.
ומה אפשר להגיד על ליין?
כואב, אבל פחות.
למוות של סטיילי כבר הגעתי בוגר ומיומן הרבה יותר.
בתקופה שבין קוביין לסטיילי המוות ביקר עוד חברים ועוד משפחה ואחרי צבא ואיכשהו לנפש צמח שיריון פלדה שלא בקלות מתגלים בו סדקים.
את קוביין אני בקושי מסוגל לשמוע.
אני לא חושב שהאזנתי לשום אלבום מלא שלו מאז יותר מפעמים ספורות וגם זה רק בשנים הראשונות שאחרי, בניגוד לאליס אין צ'יינס שאליהם אני חוזר שוב ושוב.
הקוראת היחידה בבלוג (ככל הידוע:) נו"ן אמרה לי פעם שהמקרים של נירוונה ואליס שונים כי אליס היו להקה דו ראשית.
אולי כאן בעצם טמון ההבדל של למה אני מסוגל להאזין לאחד, גם אם לפעמים זה מעציב אותי אבל לא מסוגל להקשיב ליותר משני שירים ברצף לאחר.
אליס הם באמת גם הלהקה של ג'רי קאנטרל שגם הוא גיטריסט שאהוב עלי מאוד.
ואולי עדיף להשרף מלדעוך. ביננו? על הנייר זו נשמעת כמו עסקה לא רעה לאנשים מסוימים, אבל יש בזה מעט מאוד נחמה לאלו שנשארו מאחור.

לפעמים, לא צריך יותר מזה

שתיים וחצי שורות מתוך ביקורת.
לא יותר ולא פחות בשביל לגלות דבר חדש וטוב.
קצת בלוז ישן, קצת גאן קלאב.
לא צריך יותר מזה כדי לגרום לי לרצות לשמוע.
אני לא אגיד שהביקורת מדויקת או מוגזמת, עדיין לא שמעתי מספיק.
אבל בינתיים, יש לי את כל הסיבות להאמין.

At 25-years-old, with influences as varied as Blind Willie Johnson and The Gun Club, Benjamin Booker sounds like a chain-smoking bluesman playing 50′s rockabilly.

ואם בא לכם לקרוא הכל ועל עוד כמה מוסיקאים חדשים, אז תמצאו כאו.

צלילי השקט

מוקדם מדי בבוקר בדרך לעבודה.
צלילים מהרדיו, שתי אחיות ממוצא סקנדיבני, אם שמעתי נכון.
מה שחשוב זה השיר.
גרסאת כיסוי לשיר ישן על אמריקה.
בטח שיר על חלומות אבודים ומרחבים ואמריקנה.
אפשר לזהות שירים כאלה בלי להקשיב למילים.
חשבתי לעצמי שאני צריך לחפש את הגרסא הזו כשאני אגיע הביתה וכך היה.
הגרסא המסוימת הזו היא מסוג השירים שיש להם כוח.
הם יכולים לגרום לי בשניות לצלול לעולם שכולו מוסיקה ושיכחה.
הרעש של היום יום שעדיין הולך איתי גם שעות אחרי שכבר אין סיבה, נשכח לו.
אני מרגיש נקי ורק רוצה עוד מצלילי השקט האלו.

צרוב

יש שירים שאדם אומר לעצמו, בשיר הזה אסור לגעת.
הם כל כך צרובים בתודעה שלנו שכל ניסיון לשנות אותם ירגיש כמו קולות חריקה על לוח שבאים מתוך המוח שלנו.
לורה מארלינג הצליחה לעשות קאבר לשיר כזה בלי לגרום לי לתחושת אי נוחות.
יותר מזה, בשמיעה שניה ושלישית של השיר, הרשיתי לעצמי להפסיק להשוות לגרסא ההיא ופשוט להנות, וזה שווה ערך לכמעט וכמו לגלות את השיר הזה מחדש.


ועוד וידאו מוצלח לאותו שיר.

(Fireproof ( i wish i was

The National היו כמעט על הרדאר שלי, אבל רק ליד.
כל מיני סיכומי אמצע וסוף שנה שעברתי עליהם דיברו עליהם בהתלהבות רבה.
כבר חצי שנה שהם בנגן האמפי שלי.
הורדתי כי אני תמיד מחפש מוסיקה חדשה.
לא הקשבתי כי אני יצור של הרגלים, וההרגלים האלה הם להקשיב למוסיקה שנשמעת כמו משהו שאני מכיר.
רצוי מהסוג שמציין את MC5 בתור השפעה. למשל.
אני לא אומר שאני כזה כל הזמן, אבל במבחן התוצאה, הרבה פעמים יוצא שהרצון להכיר דברים חדשים מפסיד לרצון ללכת עם הדברים המוכרים.
מוסיקאי אינדי רכי קול ואקוסטיים לא ממש גבוה ברשימה שלי, אם בכלל, מלבד אולי פעם במיליון שנה.
זה לא מוסיקת האינדי, זה אני שלא רוצה לשחק יפה.
בשבועיים האחרונים אני כמעט ולא מקשיב לשום דבר אחר מלבד Trouble will find me שלהם.
לא יודע על ההרכב הזה כלום מלבד שלזמר שלהם יש קול שמזכיר את הזמר מTindersticks, והם כותבים שירים שעשו לי מה שפצצה חודרת בטון עושה לבונקרים עמוק באדמה.
פשוט פיצחו לי את הלב לשניים.
למה הם ולא אחרים? אין סיבה מלבד אקראיות מוחלטת, החלטה של שניה אחת ללחוץ על Play בזמן מעבר על רשימת האלבומים בנגן המוסיקה שלי וההחלטה להקשיב למוסיקה ולהשאיר את המחשבות והדאגות בחוץ לקצת זמן.
פקודה שבאה מהמשהו הזה בפנים שיודע להגיד לי שאני צריך את זה עכשיו.
הוא שר למישהי, ג'ניפר, שהיא חסינת אש, וכלום לא שובר לה את הלב.
אין אנשים כאלה שכלום לא שובר להם את הלב, ואני בטוח שגם ג'ניפר, בדיוק כמוני, רק עושה בכאילו, כדי שלא יראו כמה הלב נשבר.
וזה כבר הופך להרגל, העמדת הפנים הזאת.
וכדרכן של העמדות פנים שמתמשכות לאורך זמן, קווים מטשטשים ונעלמים ומה שנשאר זה אדם שלא יודע למצוא את הדרך חזרה.

Bad Boy Alex

130129-dirty-beaches

Dirty Beaches הוא הדבר הנכון.
הוא מגניב למרות שהוא לא מנסה להיות כזה.
מספיק להקשיב למוסיקה שלו או לקרוא את הראיון הזה בפי'צפורק, אחד הראיונות הכנים שקראתי לאחרונה, וזה הופך אותו בעיני גם לאחד המעניניים, כדי להבין שהקוליות זורמת לבחור בדם.
הוא נראה לא רע, סוג של פושטק מהפיפטיז מעורבב עם אמינם אסייתי, קול של זמר רוקבילי מהפיפטיז, אלבום בכורה שהפיל הרבה אנשים מהרגליים, הוא עושה מוסיקה שהשורשים שלה נטועים בעבר הרחוק ומצליח להשמע עדכני ועדיין מרשה לעצמו לצאת מהמסגרת של עצמו עם ניסיונות מוסיקליים.
אין כאן טיפת פוזה.
אפשר להבין את זה מהראיונות איתו, או מהקשבה למילים, או מהתגובה שלו ביוטיוב למעריץ שכתב על שיר חדש שלו ש"הוא ציפה למשהו אחר" וקיבל את התגובה הבאה על הראש (אחר כך באה התנצלות),
" i don't care about pleasing your expectations . i just do what i want to write. you can judge it all you want. modulated synth chords. i was crying my fucking eyes out when i wrote this and punching myself in the face. i don't give a shit what peoples expectations are. This is why I'm doing this record. its for myself and my life."

הפעם הראשונה שלי עם שני

לקח לי הרבה זמן להגיע להופעה של שני קדר.
ה-ר-ב-ה זמן, ואני לא מתכוון במונחים של קילומטרים או שעות נסיעה לכל כיוון.
גם מזה היה.
קצת יותר מעשור.
זה כמה זמן שלקח לי.
אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי אליה, לשירים באתר הבמה החדשה, אולי דרך מכרים באתר "הייד פארק" שהכירו אותה, ואז התחלתי לבקר באתר שלה שהתארח ב"אהמ.נו", ומתישהו התפרסמה בקשה בשמה בבלוג "זגוגיות" למי שמרכיב משקפיים, אם אפשר אולי לשלוח לה טקסט בנושא, לעבודת סיום בשנקר.
ולמרות שאף פעם לא דיברנו, מעבר לכמה משפטים בודדים בוירטואליה, היא איכשהו תמיד היתה ברקע, ואני הקפדתי לבדוק כל תקופה מסוימת אם יש משהו חדש באתר שלה שהתעדכן לעיתים נדירות, וכמה ששמחתי לגלות שם דברים חדשים.
אם זה הקאברים-הנהדרים-ללא-יוצא-מן-הכלל-שלה, פעם זה לסמאשינג פאמפיקנס, ופעם זה לג'ון פרושיאנטה, ואם זה האלבום unlit cigarets, המקסים שהיום לא נספר במניין האלבומים הרשמי, ואני חייב לה הכרות עם לפחות זמרת אחת, מארי-ג'יין וייט דרך מיקסטייפ בשם Black Wave / Bad Vibratio שערכה פעם.
אחר כך כבר היה את Bloodlines שהוא פסקול של תקופה.
בדירה האחרונה שהתגוררתי בה בעיר הצפונית, כחלק מתהליך המעבר, העברתי כמה ימים עם דליים של צבע לקירות, רדיו-דיסק של סוני, מזרון לישון עליו, גיטרה ושני דיסקים שהתנגנו מהבוקר עד הערב, כשהראשון היה Bloodlines והשני היה של ג'ימי הנדריקס שבאותה תקופה הפך להיות המוסיקאי האהוב עלי
וכך, הייתי חוזר מהעבודה, צובע את הדירה בזמן שאני שומע את שני, ובערב יושב עם הגיטרה ומתאמן לצלילי ג'ימי, וכשסיימתי לצבוע, המשכתי לגור בדירה הזאת עם המזרון, הגיטרה, ושני הדיסקים, כי לא הרגשתי שאני צריך יותר, והאמת שהיא שאם היתה לי האפשרות, גם היום לא הייתי לוקח יותר לדירה חדשה.
בתקופה הזאת של Bloodlines, שני התחילה להופיע בכל מיני מקומות, רק שהם היו רחוקים מדי בשבילי, או שהחיים היו עמוסים מדי או תירוץ אחר, ולמרות שרציתי, לא הגעתי ללראות אותה בהופעה, והאמת שזה בסדר, כי היו לי את השירים שלה, ואני לא מת על הופעות.
ועכשיו, יש אלבום חדש.
ניהול מצבי משבר, והוא הפסקול של התקופה הזאת בחיים שלי.
האלבום הזה בא בתקופה של משבר אצל שני, אם הבנתי נכון, אחד שאולי כבר הסתיים, אבל אצלי יש משבר אחר ומתמשך, והוא בטח לא מנוהל, אני נותן למשברים לנהל אותי.
עד שתהיה עבודה חדשה, ודירה חדשה, וכנראה בעיר אחרת.
לברוח מהבעיות. מי אמר שזה לא פתרון? (חוץ מאולי, אדי ודר:)
בינתיים אני בגיהנום.
אני חולם עליה, ואלה חלומות של כעס, רוב הזמן, ואז אני מתעורר ולא נרדם שוב.
ואני, בהיותי מי שאני, לא יודע לשחרר ולהמשיך הלאה והיא לא עוזרת כי היא כותבת שאני חסר לה.
ואולי מראש אין סיכוי להמשיך הלאה, עד שיבוא השינוי הגדול בחיים.
אז בינתיים יש לי את התקליט החדש של שני.
קניתי שני דיסקים בהופעה.
אחד לי ואחד כמתנה
הוצאה מוגבלת של 500 עותקים
מספר 34 שלי, ו33 עדיין בעטיפה שלו.
זה הפסקול של המשבר הגדול נוכחי.
"עדיף להתאהב בתמונה הגדולה,
ולא בפרטים,
מרחוק
אי אפשר לראות
את כל הפגמים" (מתוך: רוחק ראיה), זו כנראה ההגדרה הכי טובה לכל הסיפור הזה, שבגללו אני לא יכול לישון.
"אין פה שום דבר לדבר עליו,
רק לצפות בכל התאים שלי,
מתפרקים" (מתוך: כל האורות).
שיר אחרי שיר, כל אחד נוגע בעצב חשוף אחר.
החיים שלי כפי שסופרו על ידי שני קדר.
הסגנון שונה מהאלבום הקודם.
פחות מופק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פחות פופ, יותר גיטרות גאראג'.
זה מוצא חן בעיני.
שני נשמעת הרבה יותר קרובה ככה.
אני כל כך אוהב את הקול שלה.
וסוף סוף אני בהופעה וזה היה שווה את ההמתנה.
זה היה שווה לתת לעצמי לשים את הבעיות, ואת הלחץ, את החובות חברתיים ובעבודה, והלב השבור וחוסר השינה, להעמיד פנים לכמה שעות שכל זה לא משנה, לשים הכל בצד ולתת לנשמה שלי להחלים, ונראה שהגעתי למקום הנכון.
שני נתנה הופעה מאוד אנרגטית, העיבודים לשירים הישנים מ bloodlines הפכו אותם לטובים יותר.
היה כל כך ברור שהיא נהנית על הבמה וזה עבר לקהל.
הלהקה היתה מאוד מרשימה, יחידה קטנה ומגובשת.
שני נהדרת.
ובתור בונוס, שני קאברים שלה, אחד לשיר "רגיש מדי" והשני לhe hit me and it felt like a kiss שאחד מהם (הראשון) הכרתי רק במעורפל והשני שלא הכרתי בכלל, הפכו מיידית לשירים שאני אוהב במיוחד וזה עוד לפני שחזרתי הביתה להקשיב למקור.
הדרך הביתה היתה ארוכה.
שעה קפואה על הספסל ברכבת מרכז, עוד שעה וחצי של נסיעה ועוד הליכה בקור וכדי להכנס הביתה קצת אחרי 03:00, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי עיניים היה שמזמן לא הייתי בהופעה כזאת שהשאירה לי חשק של עוד.

Sacred Music*

לחזור הביתה.
לקח לי קצת זמן לנסח לעצמי את ההרגשה, אבל זה מה שזה היה.
כמו רובנו, חנויות תקליטים הן מקום שלא ביקרתי בו כבר הרבה הרבה זמן.
הסיבות ידועות.
את המוסיקה משיגים בדרכים אחרות.
חנויות ספרים ומוסיקה, שם היתה השכלה האמיתי שלי.
ספרינגסטין שר ש "למדנו מתקליטים של שלוש דקות יותר מכל דבר שלמדנו בבית הספר", וזה הכי נכון שאפשר לגבי.
בבית הספר לא היה שום דבר שיעניין אותי, ולעיתים קרובות מדי הייתי עולה על האוטובוס שהוביל מעיירת הפיתוח הצפונית ואל חיפה, לבזבז את מעט הכסף שהיה לי.
המטרה: האוזן השלישית שעוד היתה במדרחוב נורדאו ו"פיקדילי", והג'אנק.
לפעמים זה היה לקנות דיסקים, לפעמים הייתי צריך למכור דיסקים כדי לרכוש חדשים (ועל חלק מאלה שמכרתי אני מצטער עד היום).
וחנויות מוסיקה, וזה נכון לגבי כל חנות שנכנסתי אליה, היוו מקדש עבורי.

זה היה יום חופש.
אני בחיפה כולל שלוש אחיינים שלקחתי למדעטק.
הם תושבי הקריות אבל צעירים מדי מכדי להכיר את חיפה, אז עשיתי להם סיור בכמה מהמקומות שאהבתי לברוח אליהם כנער.
הגענו לכרמל, וידעתי שהם אף פעם לא היו בחנות תקליטים.
בטח שלא רכשו דיסק.
מה שעבורי היא מציאות שנוצרה, להם זו מציאות מולדת.
מוסיקה היא לא משהו שקונים בחנות או משלמים עבורו.

אני שוב בבית.
ברקע מתנגן משהו שאני לא מכיר, וזה נשמע כמו הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי.
ואני בטוח שכל דבר אחר שהיה מתנגן שם היה נשמע לי טוב אותה מידה
למוסיקה במקומות כאלו יש נטיה כזאת, להשמע כמו הדבר הכי מדהים ששמעתי בחיים.
הילדים מסתכלים על המוצגים הארכיונים שסביבם, דיסקים ותקליטים.
אני והמוכר בוחנים אחד את שני.
הוא שואל אם אפשר לעזור, ולאט לאט מתחילה להתנהל שיחה
הוא המליץ לי על תקליט של Hawkwind, אני שואל אם זו הלהקה ש"למי" מ-מוטורהד היה בה פעם, לאיזה שתי דקות לפני שנזרק בגלל שנתפס עם סמים כאשר חצו גבול כזה או אחר.
קצת דיברנו על זה שהיום לא קונים דיסקים מלבד קומץ משוגעים לדבר.
המשכנו לדבר על מוסיקה ולהקות, דברים איזוטורים לגמרי,להקות ואנשים שהפציעו לזמן קצר ונעלמו מלבד בזכרון של המשוגעים לדבר, שיחות שלא יוכלו להתקיים בשום מקום אחר

הייתי מאוד מרוצה מהשלל.
1. My War של בלאק פלאג.
האלבום הזה שנוי במחלוקת בין המעריצים בגלל שהיה כאן איזשהו שינוי כיוון מוסיקלי.
אני מהאוהבים, אבל מודה שלא כל הזמן הייתי בצד הזה.
בסופו של יום, מדובר באלבום ראוי ומבחינתי, זה האלבום שבו בלאק פלאג בעצם הפכה להיות הלהקה של רולינס.
אני עדיין אוהב מאוד את החומר הקודם שלהם, ואולי אפילו יותר, אבל לMy War יש מקום של כבוד על המדף.

2. Bad Music for Bad People של הקראמפס.
להקה ברשימת הto-do שלי, והדרך הכי טוב להכיר מוסיקה היא לקנות אותה ולשבת להקשיב לה.
זה מסוג הדברים שאף פעם לא ישתנה עבורי.
מה שלמדתי על התקליט הזה הוא שמדובר באוסף שהוציאה חברת התקליטים לאחר פירוק הלהקה.
המעריצים שונאים את האוסף הזה כי לטענתם (והם כנראה צודקים) מדובר בניסיון סחיטת כסף.
מכל הדיסקים שקניתי, זו הרכישה שאני הכי מרוצה ממנה וכבר שבועות ארוכים שאני מנגן את הדיסק הזה.
אני אוהב בו הכל.
את העטיפה, את השם, את המחיר הזול שבו קניתי אותו, את העובדה שעל הפלסטיק השחור יש מדבקה עם השם של בעליו הקודם של הדיסק והכיתוב God Save the queen.
וזה לפני שמגיעים לשירה והמילים של לקס אינטריור, הגיטרות של פויזן אייבי ושל קיד קונגו פאוורס, מגדולי גיבורי הגיטרה שלי, עוד מימיו עם חברות הזרעים הרעים של ניק קייב.

3. 3ח (שלוש חית) זה משהו שלקחתי על סמך המלצה של המוכר בלבד ובלי הכרות מוקדמת מלבד השם עצמו.
המוכר אמר שזה שילוב של הארדקור עם ניו וויב ואמרתי שבשבילי זו בעיה כי אני מאוד בעניין ההארד קור, אבל ניו-וויב ואני לא חברים.
אבל לקחתי את הדיסק בכל זאת וקיבלתי בעיטה לראש החל מהאקורד הראשון.
אם תהיה לכם הזדמנות, רוצו לקנות מהר לפני שיעלם.
הדיסק הוא הוצאה מחודשת של אלבום שיצא במקור ב500 עותקים + דיסק נוסף עם הקלטות מאוחרות יותר שלא יצאו עד לדיסק הזה.
אני בטוח שהשכנה תאהב את הציטוט הבא מהעטיפה:
"3ח' (או ח3') היו אחת הלהקות הטובות והחשובות שקמו בעירנו והם מסמלים בעיני את התקופה שבה ירושלים החלה להתנער קצת מהקדושה והדביקה שלה ולהיות יותר עיר במובן האורבני הסתמי שיש בה גם בטון ואספלט ששולט ולא רק 'אבן ירושלמית'” (מוריס צרפתי)

4. MC5 – Purity Accuracy.
לא שמעתי על הדיסק הזה, ובתור פנאט של החמישיה מעיר המנועים, לא התכוונתי להשאיר את הדיסק הזה על המדף.
אוסף של דמואים, גרסאות מוקדמות וביצועים מהופעות חיות.
צילום של החמיה מופיע על היסק עצמו, והם נראים בדיוק כמו שהם נשמעים.
כבדים.
רציניים.
לא חבורה שלא היית רוצה להתקל בה בסמטה חשוכה או לעלות לבמה אחריה, כי הmc5 לא לוקחים שבויים.

5. הדיסק האחרון ברשימה (והאל עדי שכל כך רציתי לקחת עוד, אבל צריך להיות מבוגר אחראי ולזכור שיש דבר כזה מינוס בבנק) הוא של הרכב הסרף-קור הישראלי, האסטרוגליידס.
Selling out with the astroglides, ומה אני יכול לגיד עליו מלבד זה שאני מת על הלהקה הזאת ובפנטזיות הכמוסות שלי, הלהקה מתאחדת ומציעים לי להיות נגן הגיטרה שלהם, והדיסק הזה, למרות השם, הוא לא selling out בכלל.
הוא אומנות ורוק'נ'רול שלא מתפשרים בכלל.

אני לא יודע מתי הפעם הבאה שאני אכנס לחנות תקליטים.
יש סיכוי שבביקור הקרוב שלי בי-ם אצל השכנה בבלוג הזה, וכשאני חושב על זה, סיכוי לא רע שהביקור האחרון שלי בחנות תקליטים היה איתה לפני כמה שנים, כשקניתי שניים מהep's של פרושינאטנה.
האחיינים בהחלט נהנו מהחוויה.
במיוחד הבכורה שנכנסת לשלב הטינאייג'רית שלה ואני גאה להגיד שהיא כבר מכירה את פרל ג'אם ונירוונה, ואני בהחלט לוקח על זה קרדיט.
ובסוף בסוף, מה שנשאר לי בראש מכל הביקור הזה הוא ציטוט של פני ליין, הגרופית (שלא אוהבת שקוראים לה ככה) ב"כמעט מפורסמים" ש"אם אתה מרגיש בודד, אתה יכול ללכת לחנות תקליטים ולבקר את החברים הכי טובים שלך".

*Sacred Music.

הרגע המסוים הזה

כשברדיו מתנגן שיר ששמעתי אולי מיליון פעם. אם לא יותר, אבל אף פעם לא ממש הקשבתי למילים שלו, ואז שורה אחת, איך מה שבאמת מרגיז, זה שהוא לא שם לב.
ופתאום אני כל כך אוהב את השיר הזה.
אני לוקח את השורה אלי.
כאילו עלי.
כי גם בי זה מה שפוגע,
שהיא לא שמה לב.