סדר ראש השנה

היה לי קצת זמן פנוי היום.
בעצם,
היו הרבה דברים אחרים שהייתי צריך לעשות והחלטתי שלא והתרגום של זה הוא "זמן פנוי".
עם הזמן הפנוי הזה החלטתי שחלק מהספרים עוברים למחסן או למרפסת כמו אצל הדוורית מהמשרד בדלת הסמוכה.
אז שמתי כמה בארגז כדי להעביר.
חלק חזרו מיד למדף כי הם חשובים לי ואולי אני ארצה להעיף מבט בקטע כזה או אחר, ובקיצור, היה לי קשה להפרד סתם ככה ללא מטרה חשובה באמת.
חלק אחר ודי גדול, גיליתי שלא קראתי בכלל.
תמיד קניתי ספרים בקצב מהיר יותר משקראתי.
בסוף, ידעתי, אני אגיע לכולם.
אבל כאן זה משהו אחר.
מצאתי ספרים שאפילו לא זכרתי שקניתי, שלא זכרתי למה קניתי.
וההצטברות הזו באה מזה שאני כבר כמעט ולא קורא.
אלא אם כן מדובר בספרים טכנים.
וזה כמעט כל מה שאני קורא בתקופות שכאלו.
ס' אמרה פעם שהסיבה שאני קורא ספרים כאלה היא בגלל שהם לא דורשים השקעה רגשית וכמו 99% מהפעמים, היא יודעת על מה היא מדברת.
לפני שהיא עברה לדרום הרחוק (ולא, זו לא קלישאה, המקום הזה הוא מה שמופיע במילון תחת המילה "רחוק מאוד") עברנו תקופה נחמדה עם מנהג כזה שבכל ביקור אני מביא עימי כמה ספרים.
לקרוא זה כיף.
לחלוק ספר טוב עם אדם אהוב, כיף לא פחות.
לא מעט פעמים, בסיום ספר, אחרי שהייתי קובע עם עצמי את דעתי על הספר, השאלה הבאה היתה האם ס' תרצה לקרוא.
לפעמים גם תוך כדי.
למשל "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר.
התחלתי לקרוא בשקיקה.
ספר נהדר.
כתוב בצורה וירטאוזית, הברקות מפה ועד להודעה חדשה.
הספר הזה בטוח מגיע לס' אמרתי לעצמי, אני חושב שהיא תאהב אותו מאוד.
ואז היא עברה לרחוק מאוד ואני עוד באמצע הספר.
איכשהו, לא חזרתי לספר הזה שאני מתבונן בו מדי יום ולא ממשיך לקרוא.

מחר אצלך

מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג'ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

עדכון קצר

אני עדיין כאן.
עדיין במסע שהתחיל לפני שלושה חודשים.
הראש שלי מפוצץ מרעיונות ואני כרגיל לא מסוגל להחליט על כלום.
אבל בכל זאת, דברים מתחילים להתבהר.
אני מרגיש שבמוח שלי יש פאזל של 20,000 חתיכות.
בסוף זה יהיה יפה (אני מקווה), אבל הנשמה תצא עד שאני אצליח להרכיב את הפאזל הזה.
ביתניים אני עובר דירה, עוד קצת פחות מחודש.
אני כנראה אהיה בלי חיבור רשת לאיזו תקופה ואני צריך לקנות כל מיני דברים שאין לי כמו מקרר, מה שיכביד עלי כלכלית וישפיע על כל עניין המוסיקה.
אבל זה בסדר.
כבר מזמן לא הייתי ככה.
בלי אינטרנט ובלי טלוויזיה ולמעשה רק עם ספרים ומוסיקה ואני.
וארבע קירות עירומים.
סוג של גלות שאני כופה על עצמי במטרה ליצור.

free music

חלום

הלילה, בערך ב2:00 התעוררתי מחלום מדהים.
ניסיתי לצלול חזרה, אבל זה לא הלך והבטחתי לעצמי לזכור אותו.
כמובן שעכשיו אני בקושי מצליח.
יצאתי להפסקת קפה במקום העבודה שלי.
בחצר ישבה נערה, לא יפה, לא מכוערת, מלאה, נמוכה ממני בראש וחצי, עור לבן, לחיים סמוקות, שיער שחור ארוך אסוף.
נראתה בת 17 בערך.
היא ניגנה על גיטרה אקוסטית איזשהו שיר של הביטלס.
נדמה לי שזה היה "יער נורווגי" או Fool on a hill".
אחד השרים היותר שקטים שלהם.
כולם הקשיבו לה מהופנטים.
לנגינה, ויותר מזה, לקול שלה.
בשלב מסוים היא התחילה לצעוד תוך כדי נגינה וכולם הלכו בשיירה אחריה.
אני חושב שהיא הלכה להבחן לאיזשהו בית ספר למוסיקה.
מה שאני הכי זוכר מהחלום הזה, היה תחושת אושר שהציפה אותי.
זה מה שגרם לי לרצות לזכור את החלום.
אני זוכר עוד פעם אחת ויחידה שהרגשתי כזאת תחושת אושר בחלום.
אחרי שנטע ,סיפרה לי על איך ב5$ היא ראתה הופעות של אנשים כמו מייק ג'ונסון, הבסיסט של dinosaur jr.
אני לא זוכר כמה זמן אחרי הסיפור הזה חלמתי את החלום.
אבל הנה אני, נכנס לאיזה באר הופעות מלא עשן, עם במה מכוסה שטיחים, והנה מייק ג'ונסון, והנה מארק לניגהאן, והם שואלים אם מישהו בקהל מנגן ואני אומר שכן ומצטרף אליהם.
אם לגבי החלום השני אני עוד יכול להבין מאיפה הוא מגיע.
החלום של הלילה לא ברור לי לגמרי.

  • כשאני מסתכל עליו, אני יודע להצביע על כל החולשות שלו.
    בשלוש השנים האחרונות הוא לא החזיק מעמד בשום עבודה יותר מכמה חודשים.
    זה מוזר כי הבנאדם היה בתל אביב יותר מעשור. שורד.
    לפעמים כטבח בכל מיני מקומות, לפעמים ברחיצת חלונות ראווה בדיזינגוף.
    אני הייתי נוסע אליו מדי פעם.
    כשהייתי חייל כמעט כל סופשבוע שני.
    על הדרך הייתי קונה דיסקים באוזן, ועיתון העיר שאז מאוד אהבתי.
    עם הזמן והחיים, ביקרתי פחות ופחות.
    הקשר נחלש ובכלל גיליתי שאני לא מאוד סובל את תל אביב על האוויר המפויח ועל אנשיה.
    על הצעירים שבאים כדי לכבוש אותה והופכים לבשר טחון, על שיחות בתי הקפה
    המשמימות שלה.
    הוא היה מעורב בתאונת דרכים בת"א, נסע על אופניים ואיזו נהגת פגעה בו, או
    שהוא פגע בה.
    הוא סיפר לי שזו היתה אשמתו. הוא שמע מוסיקה ולא שם לב כשהוא נכנס לצומת.
    זה החזיר אותו לעיר, לגור עם אמא קשת יום ואבא שהתעוור בגלל סיבוכים של מחלת הסכרת.
    הוא לא יוצא מהבית כמעט. רק כדי לקנות סיגריות בפיצוציה במרכז דדו.
    העולם שלו מורכב מהגיטרה ומהבאנג.
    אחרי שלוש שנים של אינספור עבודות, נדמה שהוא ויתר לגמרי.
    עכשיו הוא מדבר על להגיש תביעה לביטוח לאומי.
    לקבל איזשהו קצבת נכות על בעיה ישנה שיש לו ברגל.
    "אתה מכיר את המסכנים האלה, שחיים מקצבה של ביטול לאומי? ככה אני אהיה.
    מהמסכנים האלה".
    הוא מתכוון לכל מילה.
    אני חושב שהסיבה שזה מעצבן אותי כל כך זה בגלל שבמקומות מסוימים, החולשות
    שלו מאפיינות גם אותי.
    אני מצליח לראות את כל הרע שבי דרכו.
    אני עושה לו את מה שאני מתעב שעושים לי.
    מעמת אותו עם "המצב" שלו.
    מטיף.
    שייקח את עצמו בידיים כי הזמן שלנו נגמר.

  • ארוע משפחתי, יום שישי בנהריה.
    הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש את הדודים והדודות והבני דודים.
    יש אחד מאינטל, ויש אחד מרפא"ל ויש עוד כמה כאלה שגורמים להרגיש כמו כבשה שחורה.
    שתוהים בינם לבין עצמם למה אני לא עושה משהו עם עצמי.
    מממש את הפוטנציאל שכולם יודעים שיש לי.
    למה אני מסתפק בסתם עבודה.
    כזאת שאולי משלמת את החשבונות, אבל לא כזאת שאי אפשר לנופף בה בארועים משפחתיים.
    וזה עוד לפני ענייני חתונה וילדים.
    אני האחרון שנשאר, אתם יודעים.
    No Preasure there.
    אף אחד לא חושב שאולי אין בי באמת את הפוטנציאל או שאולי טוב לי כפי שאני.
    בעצם "טוב" זו לא המילה המדויקת.
    אבל לא רע לי וגם זה משהו.

  • טנהא
    (מתוך הוויקפידה)
    "הטנהא עליה דיבר בודהה היא הצורך למצוא סיפוק בדברים חסרי ממשות אמיתית
    ולכן גם כאשר האדם משיג דברים אלו הוא אינו מגיע לסיפוק אמיתי ארוך טווח.

  • אומרים שאם אוכלים כמות ממש גדולה של שוקולד, התחושה שמתקבלת היא שוות ערך ללהיות מאוהב.
  • .שיר סיום. פרנק סינאטורה שאני מכנה אותו בשם הזה מאז "אבודים בטוקיו".
    חשבתי עליו בהקשר לעניין הקודם.
    כשאני מסתכל אחורה, אני רואה מקומות שבהם הייתי צריך ללכת ימינה ולא שמאלה.
    ועדיין, אני מנסה להזכיר לעצמי שעדיין יש זמן לעשות בחירות נכונות.
    שעוד עשר שנים אני לא אסתכל על היום ואצטער שהתנהגתי כאילו הכל כבר אבוד.
    שכל הדלתות סגורות.

  • צופן דה ניבצ'י

    האחיניות שלי דואגות שאני לא אשתעמם.
    פעם זה היה להרכיב להם את הצעצועים של קינדר.
    אחר כך כל מיני משחקי מחשבה שההורים קנו והדוד (זה אני, כן?) נאלץ לפענח את ההוראות שלהם ותאמינו לי שזה לא היה פשוט.
    עכשיו יש להן תחביב חדש.
    קצת כמו אחת המלאכיות של צ'רלי\סוכן בצוות משימה בלתי אפשרית, מדי כמה ימים בתיבת המייל שלי נוחתת ההוראה "מוטי, פענח"!
    בגדול, מדובר בחידות היגיון שצריך לפתור כדי להכנס לאתר של עמית ויעל.
    יהיו אלה אשר יהיו.
    מי שרוצה לנסות את כוחו מוזמן.
    ואם כבר, ננצל את ההזדמנות לשים משהו של לימפ ביזקיט (כאילו אני צריך תירוצים לשים מוזיקה איכותית ומקורית כאן בבלוג:)

    Hold me like youll never let me go

    התלבטתי אם לשים את זה כאן או בבלוג של המחשבים.
    החלטתי שלמרות הגיקיות היתרה של הקטע, זה יהיה כאן וצריך להשקיע קצת מדי פעם בפוסטים שלא כוללים התקפים אינפנטילים (ראו הפוסט הקודם)
    לקוח מכאן.

    Choose Windows. Choose the eXPerience.
    Choose flashy menus on your fucking server.
    Choose Exchange. Choose IIS.
    Choose Code Red, Nimda, the Lovebug, and a sexy Melissa…
    Choose Outlook and end up wondering where your stupid .docs are.
    Choose not to choose. Let Micro$oft do it for you.

    But why would I want to do a thing like that?

    I choose not to be chosen: I choose something else.
    The reasons? There are too many reasons.
    And who needs reasons when you've got Linux?

    שיר מפוסט שכתבתי אתמול וכמה מפתיע, לא פירסמתי.
    וג'מיל בטח ישאל "אבל למה לא את הגרסא של_______"( הכנס את השם של כל אחד 13511 הביצועים לשיר שאין לי ספק שהוא מכיר את כולם:)

    נ.ב.
    הלך לי הממיר של Yes בפעם השלישית.
    יכול להיות שמישהו מנסה להגיד לי שאני רואה יותר מדי טלוויזיה?

    F

    Fuck.
    Fuck. Fuck. Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck.

    אל תשאלו.

    Behind the sun

    מאט ג'ונסון מדבר אלי.
    "האם אי פעם רצית משהו כל כך, שזה הרגיש כאילו הגוף והנשמה שלך אחוזי דיבוק?"

    And have you ever wanted something so badly
    That it possessed your body and your soul
    Through the night and through the day?
    Until you finally get it
    And then you realise
    That it wasn't what you wanted after all
    And then those self same sickly little thoughts
    Now go and attach themselves to something … or somebody, new!
    And the whole Goddamn thing starts all over again


    כבר הזכרתי כאן איזשהו סיפור שאני מתרגם.
    גם סיפרתי שבטיפשותי האינסופית מחקתי (בטעות) גרסא בשלבי תרגום מתקדמים.
    מאז אני מנסה לחזור לסיפור ומלאכת התרגום אבל כל מה שאני מסוגל לעשות זה להסתכל על המסך, מיואש, מבלי לעשות כלום.
    אבל אני חושב על זה בכל פעם שאני מתיישב מול מחשב.
    שאני חייב לעצמי לגלגל את הסלע הזה עד ראש ההר, גם אם הוא לפעמים מתדרדר חזרה.
    כי להתחיל דברים ולנטוש איך שנהיה קשה זה משהו שמאוד מאפיין אותי בחיים וזה קשור לאיך שהחיים שלי נראים ובאמת הגיע הזמן לדעת שלא להרים ידיים.
    אז הסיפור ארוך ובטח אף אחד לא יקרא אותו וגם אם כן, לא בטוח שהוא יעניין או שיגיבו שאני אדע שקראו ואהבו או שנאו ואני ארגיש כאילו זה בעצם לא היה כל כך חשוב.
    אבל עכשיו אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם.
    אני חייב.
    [כאן היה קטע שלם על הצורך לגדול כאדם ושאר קישקושים דלים אבל החלטתי שהטון הניו אייג'י המייבב לא מאוד הולם אותי. אימו או לא:]