הפעם הראשונה שלי עם שני

לקח לי הרבה זמן להגיע להופעה של שני קדר.
ה-ר-ב-ה זמן, ואני לא מתכוון במונחים של קילומטרים או שעות נסיעה לכל כיוון.
גם מזה היה.
קצת יותר מעשור.
זה כמה זמן שלקח לי.
אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי אליה, לשירים באתר הבמה החדשה, אולי דרך מכרים באתר "הייד פארק" שהכירו אותה, ואז התחלתי לבקר באתר שלה שהתארח ב"אהמ.נו", ומתישהו התפרסמה בקשה בשמה בבלוג "זגוגיות" למי שמרכיב משקפיים, אם אפשר אולי לשלוח לה טקסט בנושא, לעבודת סיום בשנקר.
ולמרות שאף פעם לא דיברנו, מעבר לכמה משפטים בודדים בוירטואליה, היא איכשהו תמיד היתה ברקע, ואני הקפדתי לבדוק כל תקופה מסוימת אם יש משהו חדש באתר שלה שהתעדכן לעיתים נדירות, וכמה ששמחתי לגלות שם דברים חדשים.
אם זה הקאברים-הנהדרים-ללא-יוצא-מן-הכלל-שלה, פעם זה לסמאשינג פאמפיקנס, ופעם זה לג'ון פרושיאנטה, ואם זה האלבום unlit cigarets, המקסים שהיום לא נספר במניין האלבומים הרשמי, ואני חייב לה הכרות עם לפחות זמרת אחת, מארי-ג'יין וייט דרך מיקסטייפ בשם Black Wave / Bad Vibratio שערכה פעם.
אחר כך כבר היה את Bloodlines שהוא פסקול של תקופה.
בדירה האחרונה שהתגוררתי בה בעיר הצפונית, כחלק מתהליך המעבר, העברתי כמה ימים עם דליים של צבע לקירות, רדיו-דיסק של סוני, מזרון לישון עליו, גיטרה ושני דיסקים שהתנגנו מהבוקר עד הערב, כשהראשון היה Bloodlines והשני היה של ג'ימי הנדריקס שבאותה תקופה הפך להיות המוסיקאי האהוב עלי
וכך, הייתי חוזר מהעבודה, צובע את הדירה בזמן שאני שומע את שני, ובערב יושב עם הגיטרה ומתאמן לצלילי ג'ימי, וכשסיימתי לצבוע, המשכתי לגור בדירה הזאת עם המזרון, הגיטרה, ושני הדיסקים, כי לא הרגשתי שאני צריך יותר, והאמת שהיא שאם היתה לי האפשרות, גם היום לא הייתי לוקח יותר לדירה חדשה.
בתקופה הזאת של Bloodlines, שני התחילה להופיע בכל מיני מקומות, רק שהם היו רחוקים מדי בשבילי, או שהחיים היו עמוסים מדי או תירוץ אחר, ולמרות שרציתי, לא הגעתי ללראות אותה בהופעה, והאמת שזה בסדר, כי היו לי את השירים שלה, ואני לא מת על הופעות.
ועכשיו, יש אלבום חדש.
ניהול מצבי משבר, והוא הפסקול של התקופה הזאת בחיים שלי.
האלבום הזה בא בתקופה של משבר אצל שני, אם הבנתי נכון, אחד שאולי כבר הסתיים, אבל אצלי יש משבר אחר ומתמשך, והוא בטח לא מנוהל, אני נותן למשברים לנהל אותי.
עד שתהיה עבודה חדשה, ודירה חדשה, וכנראה בעיר אחרת.
לברוח מהבעיות. מי אמר שזה לא פתרון? (חוץ מאולי, אדי ודר:)
בינתיים אני בגיהנום.
אני חולם עליה, ואלה חלומות של כעס, רוב הזמן, ואז אני מתעורר ולא נרדם שוב.
ואני, בהיותי מי שאני, לא יודע לשחרר ולהמשיך הלאה והיא לא עוזרת כי היא כותבת שאני חסר לה.
ואולי מראש אין סיכוי להמשיך הלאה, עד שיבוא השינוי הגדול בחיים.
אז בינתיים יש לי את התקליט החדש של שני.
קניתי שני דיסקים בהופעה.
אחד לי ואחד כמתנה
הוצאה מוגבלת של 500 עותקים
מספר 34 שלי, ו33 עדיין בעטיפה שלו.
זה הפסקול של המשבר הגדול נוכחי.
"עדיף להתאהב בתמונה הגדולה,
ולא בפרטים,
מרחוק
אי אפשר לראות
את כל הפגמים" (מתוך: רוחק ראיה), זו כנראה ההגדרה הכי טובה לכל הסיפור הזה, שבגללו אני לא יכול לישון.
"אין פה שום דבר לדבר עליו,
רק לצפות בכל התאים שלי,
מתפרקים" (מתוך: כל האורות).
שיר אחרי שיר, כל אחד נוגע בעצב חשוף אחר.
החיים שלי כפי שסופרו על ידי שני קדר.
הסגנון שונה מהאלבום הקודם.
פחות מופק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פחות פופ, יותר גיטרות גאראג'.
זה מוצא חן בעיני.
שני נשמעת הרבה יותר קרובה ככה.
אני כל כך אוהב את הקול שלה.
וסוף סוף אני בהופעה וזה היה שווה את ההמתנה.
זה היה שווה לתת לעצמי לשים את הבעיות, ואת הלחץ, את החובות חברתיים ובעבודה, והלב השבור וחוסר השינה, להעמיד פנים לכמה שעות שכל זה לא משנה, לשים הכל בצד ולתת לנשמה שלי להחלים, ונראה שהגעתי למקום הנכון.
שני נתנה הופעה מאוד אנרגטית, העיבודים לשירים הישנים מ bloodlines הפכו אותם לטובים יותר.
היה כל כך ברור שהיא נהנית על הבמה וזה עבר לקהל.
הלהקה היתה מאוד מרשימה, יחידה קטנה ומגובשת.
שני נהדרת.
ובתור בונוס, שני קאברים שלה, אחד לשיר "רגיש מדי" והשני לhe hit me and it felt like a kiss שאחד מהם (הראשון) הכרתי רק במעורפל והשני שלא הכרתי בכלל, הפכו מיידית לשירים שאני אוהב במיוחד וזה עוד לפני שחזרתי הביתה להקשיב למקור.
הדרך הביתה היתה ארוכה.
שעה קפואה על הספסל ברכבת מרכז, עוד שעה וחצי של נסיעה ועוד הליכה בקור וכדי להכנס הביתה קצת אחרי 03:00, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי עיניים היה שמזמן לא הייתי בהופעה כזאת שהשאירה לי חשק של עוד.

Sacred Music*

לחזור הביתה.
לקח לי קצת זמן לנסח לעצמי את ההרגשה, אבל זה מה שזה היה.
כמו רובנו, חנויות תקליטים הן מקום שלא ביקרתי בו כבר הרבה הרבה זמן.
הסיבות ידועות.
את המוסיקה משיגים בדרכים אחרות.
חנויות ספרים ומוסיקה, שם היתה השכלה האמיתי שלי.
ספרינגסטין שר ש "למדנו מתקליטים של שלוש דקות יותר מכל דבר שלמדנו בבית הספר", וזה הכי נכון שאפשר לגבי.
בבית הספר לא היה שום דבר שיעניין אותי, ולעיתים קרובות מדי הייתי עולה על האוטובוס שהוביל מעיירת הפיתוח הצפונית ואל חיפה, לבזבז את מעט הכסף שהיה לי.
המטרה: האוזן השלישית שעוד היתה במדרחוב נורדאו ו"פיקדילי", והג'אנק.
לפעמים זה היה לקנות דיסקים, לפעמים הייתי צריך למכור דיסקים כדי לרכוש חדשים (ועל חלק מאלה שמכרתי אני מצטער עד היום).
וחנויות מוסיקה, וזה נכון לגבי כל חנות שנכנסתי אליה, היוו מקדש עבורי.

זה היה יום חופש.
אני בחיפה כולל שלוש אחיינים שלקחתי למדעטק.
הם תושבי הקריות אבל צעירים מדי מכדי להכיר את חיפה, אז עשיתי להם סיור בכמה מהמקומות שאהבתי לברוח אליהם כנער.
הגענו לכרמל, וידעתי שהם אף פעם לא היו בחנות תקליטים.
בטח שלא רכשו דיסק.
מה שעבורי היא מציאות שנוצרה, להם זו מציאות מולדת.
מוסיקה היא לא משהו שקונים בחנות או משלמים עבורו.

אני שוב בבית.
ברקע מתנגן משהו שאני לא מכיר, וזה נשמע כמו הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי.
ואני בטוח שכל דבר אחר שהיה מתנגן שם היה נשמע לי טוב אותה מידה
למוסיקה במקומות כאלו יש נטיה כזאת, להשמע כמו הדבר הכי מדהים ששמעתי בחיים.
הילדים מסתכלים על המוצגים הארכיונים שסביבם, דיסקים ותקליטים.
אני והמוכר בוחנים אחד את שני.
הוא שואל אם אפשר לעזור, ולאט לאט מתחילה להתנהל שיחה
הוא המליץ לי על תקליט של Hawkwind, אני שואל אם זו הלהקה ש"למי" מ-מוטורהד היה בה פעם, לאיזה שתי דקות לפני שנזרק בגלל שנתפס עם סמים כאשר חצו גבול כזה או אחר.
קצת דיברנו על זה שהיום לא קונים דיסקים מלבד קומץ משוגעים לדבר.
המשכנו לדבר על מוסיקה ולהקות, דברים איזוטורים לגמרי,להקות ואנשים שהפציעו לזמן קצר ונעלמו מלבד בזכרון של המשוגעים לדבר, שיחות שלא יוכלו להתקיים בשום מקום אחר

הייתי מאוד מרוצה מהשלל.
1. My War של בלאק פלאג.
האלבום הזה שנוי במחלוקת בין המעריצים בגלל שהיה כאן איזשהו שינוי כיוון מוסיקלי.
אני מהאוהבים, אבל מודה שלא כל הזמן הייתי בצד הזה.
בסופו של יום, מדובר באלבום ראוי ומבחינתי, זה האלבום שבו בלאק פלאג בעצם הפכה להיות הלהקה של רולינס.
אני עדיין אוהב מאוד את החומר הקודם שלהם, ואולי אפילו יותר, אבל לMy War יש מקום של כבוד על המדף.

2. Bad Music for Bad People של הקראמפס.
להקה ברשימת הto-do שלי, והדרך הכי טוב להכיר מוסיקה היא לקנות אותה ולשבת להקשיב לה.
זה מסוג הדברים שאף פעם לא ישתנה עבורי.
מה שלמדתי על התקליט הזה הוא שמדובר באוסף שהוציאה חברת התקליטים לאחר פירוק הלהקה.
המעריצים שונאים את האוסף הזה כי לטענתם (והם כנראה צודקים) מדובר בניסיון סחיטת כסף.
מכל הדיסקים שקניתי, זו הרכישה שאני הכי מרוצה ממנה וכבר שבועות ארוכים שאני מנגן את הדיסק הזה.
אני אוהב בו הכל.
את העטיפה, את השם, את המחיר הזול שבו קניתי אותו, את העובדה שעל הפלסטיק השחור יש מדבקה עם השם של בעליו הקודם של הדיסק והכיתוב God Save the queen.
וזה לפני שמגיעים לשירה והמילים של לקס אינטריור, הגיטרות של פויזן אייבי ושל קיד קונגו פאוורס, מגדולי גיבורי הגיטרה שלי, עוד מימיו עם חברות הזרעים הרעים של ניק קייב.

3. 3ח (שלוש חית) זה משהו שלקחתי על סמך המלצה של המוכר בלבד ובלי הכרות מוקדמת מלבד השם עצמו.
המוכר אמר שזה שילוב של הארדקור עם ניו וויב ואמרתי שבשבילי זו בעיה כי אני מאוד בעניין ההארד קור, אבל ניו-וויב ואני לא חברים.
אבל לקחתי את הדיסק בכל זאת וקיבלתי בעיטה לראש החל מהאקורד הראשון.
אם תהיה לכם הזדמנות, רוצו לקנות מהר לפני שיעלם.
הדיסק הוא הוצאה מחודשת של אלבום שיצא במקור ב500 עותקים + דיסק נוסף עם הקלטות מאוחרות יותר שלא יצאו עד לדיסק הזה.
אני בטוח שהשכנה תאהב את הציטוט הבא מהעטיפה:
"3ח' (או ח3') היו אחת הלהקות הטובות והחשובות שקמו בעירנו והם מסמלים בעיני את התקופה שבה ירושלים החלה להתנער קצת מהקדושה והדביקה שלה ולהיות יותר עיר במובן האורבני הסתמי שיש בה גם בטון ואספלט ששולט ולא רק 'אבן ירושלמית'” (מוריס צרפתי)

4. MC5 – Purity Accuracy.
לא שמעתי על הדיסק הזה, ובתור פנאט של החמישיה מעיר המנועים, לא התכוונתי להשאיר את הדיסק הזה על המדף.
אוסף של דמואים, גרסאות מוקדמות וביצועים מהופעות חיות.
צילום של החמיה מופיע על היסק עצמו, והם נראים בדיוק כמו שהם נשמעים.
כבדים.
רציניים.
לא חבורה שלא היית רוצה להתקל בה בסמטה חשוכה או לעלות לבמה אחריה, כי הmc5 לא לוקחים שבויים.

5. הדיסק האחרון ברשימה (והאל עדי שכל כך רציתי לקחת עוד, אבל צריך להיות מבוגר אחראי ולזכור שיש דבר כזה מינוס בבנק) הוא של הרכב הסרף-קור הישראלי, האסטרוגליידס.
Selling out with the astroglides, ומה אני יכול לגיד עליו מלבד זה שאני מת על הלהקה הזאת ובפנטזיות הכמוסות שלי, הלהקה מתאחדת ומציעים לי להיות נגן הגיטרה שלהם, והדיסק הזה, למרות השם, הוא לא selling out בכלל.
הוא אומנות ורוק'נ'רול שלא מתפשרים בכלל.

אני לא יודע מתי הפעם הבאה שאני אכנס לחנות תקליטים.
יש סיכוי שבביקור הקרוב שלי בי-ם אצל השכנה בבלוג הזה, וכשאני חושב על זה, סיכוי לא רע שהביקור האחרון שלי בחנות תקליטים היה איתה לפני כמה שנים, כשקניתי שניים מהep's של פרושינאטנה.
האחיינים בהחלט נהנו מהחוויה.
במיוחד הבכורה שנכנסת לשלב הטינאייג'רית שלה ואני גאה להגיד שהיא כבר מכירה את פרל ג'אם ונירוונה, ואני בהחלט לוקח על זה קרדיט.
ובסוף בסוף, מה שנשאר לי בראש מכל הביקור הזה הוא ציטוט של פני ליין, הגרופית (שלא אוהבת שקוראים לה ככה) ב"כמעט מפורסמים" ש"אם אתה מרגיש בודד, אתה יכול ללכת לחנות תקליטים ולבקר את החברים הכי טובים שלך".

*Sacred Music.

מחר אצלך

מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג'ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

געגוע רפאים

להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה חלק מהמציאות שלך.
אישה, מקום, מבט.
כמה אנשים מצאו את עצמם מאוהבים בדמות מספר כמו פראני גלאס , או באיזו זמרת בזכות משפט אחד או שניים ("אז מצאת בחורה עם מחשבות עמוקות, מה כל-כך מדהים במחשבות עמוקות"?), או בגלל חצי אנחה בין שורה לשורה שהמסה לכם את הלב.
פעם זה היה קורה לי כל הזמן.
אחר כך התבגרתי, או סתם נהייתי קהה לרגשות ושבע אכזבות.
העיר דורהאם היא עיר כזאת שאני מרגיש צביטה קטנה בלב כשאני רואה את התמונות בבלוג הזה.
גם את הבלוג הזה מצאתי באתר של תחרות הצילומים שהזכרתי אתמול.
התמונות האלה מזכירות לי אותה .
המקום שהיא גרה בו.
שהזמן זוחל בו ולא צריך לרוץ לשום מקום.
קצת הזכיר לי סצינות מ"איידהו שלי" ודיוויד לינץ'.
זה כנראה בגלל החלק שבי שצורח שלא יכול להיות מקום כזה.
האמת שאני גר במקום שהוא קצת כזה.
הכל איטי, הכל חוזר על עצמו.
כל יציאה לרחוב, כל שיחה במפגש מקרי.
מקום כזה שרואים בסרטים אמריקאים, כשהגיבור נוסע באוטובוס של "גריי האונד", ומביט מהחלון בזמן שהאוטובוס עובר בעיר קטנה, וכולם מתרכזים בפנים שלו ואף אחד לא מקדיש אפילו רגע אחד של מחשבה לילד שהבליח לרגע ברקע, דרך חלון האוטובוס או לקשישים על הספסל, כי הם סך הכל תפאורה בדרך לאנשהו, ברקע של סיפור גדול יותר.
וככה זה כאן, וככה החיים שלי מרגישים. כמו הבלחה לשניה בחיים של אנשים אחרים וללא זכות קיום משל עצמם.
והדבר שהכי קשה להתמודד איתו זו המחשבה שגם למקומות אחרים אין מה להציע לי.
דרך להפוך ליותר משבריר שניה חולפת של מישהו.
אבל איכשהו, בתמונות האלה, זה לא נראה כמו הגיהנום אלא כמו סוג של גן עדן.
העיר דורהאם והסביבה.

Nothing grows right anymore

פוסט סיכום זמני.
אני כרגע על תקן הומלס.
יש קורת גג מעל הראש שלי, ובכל זאת, אני הומלס.
כרגע אני מתגורר אצל אחותי.
מחר הייתי אמור לנסוע לאילת.
חשבתי למצוא עבודה לכמה חודשים ואז לעבור שוב.
במקום זה אני נוסע לר"ג.
מישל הציעה לי לבוא לגור איתה לחודש או חודשיים, וכנראה שאני אתחיל לעבוד יחד איתה.
כנראה.
עוד מחכים לי שתי ראיונות במקום הזה.
אני כמעט ומרושש.
בחודשים האחרונים כמעט ולא עבדתי.
אנשים שונים ומשונים, בני משפחה, מכרים של בני משפחה, דאגו לסדר לי עבודות שונות ומשונות, ואני עזבתי את כולן ולא הבטתי לאחור.
ככה זה אצלנו.
אין אדם שהוא אי ואני לא צריך לשאול למי צלצלו הפעמונים.
בשבילי הם צלצלו.
גם מבלי לבקש.
מחר בראיון אני אשאל למה עזבתי את העבודה הקודמת.
שאלו אותי את זה בכל ראיון עבודה עד עכשיו.
אולי כי אנשים לא מבינים איך אפשר להפנות לבטחון.
לסיר הבשר.
אבל זה אני.
יצר הרס עצמי מפותח לגילי.
אני אגור עם מישל חודש וקצת.
במשכורת הראשונה אני אשכור דירה.
הדבר הבא יהיה גיטרת בס חדשה.
אבל זה ידרוש זמן.
כרגע כל הרכוש שלי כולל שני ספרים של קרואק באנגלית ועוד אחד שעוסק בתיאוריה מוסיקלית.
מלבד זה רק בגדים, מברשת שיניים, קצף גילוח וארבעה סכינים.
ומפוחית בלוז דיאטונית אחת.
מישל למדה פילוסופיה בשנה שעברה.
אני מקווה שנשארו לה כמה ספרים.
אני חושב שאני יכול סוף סוף להתמודד עם כמה שאלות גדולות.
אני חושב לחזור לצמחונות.
לא, בעצם זה לא מדויק.
אני חושב להפוך ל Straight edge .
אבל אני אהיה חייב להפסיק לעשן.
מלבד זאת, אני חושב שאני עונה על כל התנאים.
גם אם לא מרצון.
אני חייב להאמין במשהו וזה מספיק קרוב אלי.
אני חייב להאמין במשהו כדי למלא את הריק.
כתבתי פעם על הריק הזה.
"ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.

אני חייב גיטרת בס.
איאן מק'איי התחיל כנגן בס בThe Teen idles.
רולינס הזכיר אותם בקצרה בGet in the van אבל עד הערב לא ידעתי שזו להקה.
אחרי שתהיה לי בס ואחרי שאני אצא מהבור הכספי, אני רוצה לגור בירושלים.
כרגע, בראש שלי, ירושלים היא המקום הנפלא ביותר בעולם.
שני האלבומים האחרונים שקניתי היו של קוואמי ואחד של מטאליקה שנקרא garage days inc.
אני מתגעגע למוסיקה שלי.
השיר שאני הכי אוהב עכשיו נקרא StrangeLight של Fugazi.
הוא מתנגן לי בראש ללא הפסקה.
הכותרת לקוחה ממנו.
זה הפוסט האחרון מעכשיו ועד לא ברור מתי.
קצת חבל לי שלא תירגמתי חלקים מה קטע הזה על ג'אקו פאסטוריוס.
כשאוכל, זה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה.
מבטיח.
אולי אני צריך להפסיק את האובססיה שלי אליו.
הגיע הזמן לאובססיות חדשות:)
כמעט בטוח שאני אתחיל ללכת לפסיכולוג.
זה יקרה עוד שנתיים בערך.
מישל אומרת שזה יעשה לי טוב.
גם ס. אמרה לי את אותו הדבר פעם ואני בטוח שהיא עדיין חושבת את אותו הדבר.
בכל בלוג שאני כותב בו אני מפרסם את "השיר שמסביר הכל".
אני חושב שמה שאני הכי אוהב בשיר זו הכותרת שמצליחה לתפוס משהו שאני כמה אליו.
שיסביר הכל.
מה שגורם לי לעמוד בחנויות ספרים עמוסות ולא להיות מסוגל לבחור ספר אחד כי אני יודע שלא זה הספר שיסביר הכל.
אולי אני מחפש במקום הלא נכון.
אולי אני צריך להודות בזה שאין דבר כזה שמסביר את הכל.
להתגבר על השאיפה הילדותית למצוא תשובה.
אני אנסה את עניין הפסיכולגיה הזה בכל זאת.
אני זו המילה שמופיעה הכי הרבה פעמים בפוסט.
זה לא מכוון.
אוהב אותכם מלאן.

מוטי י.

בחיפוש אחר השיר שמסביר הכל

יום אחד אני מקווה למצוא שיר
שיסביר לי מה לא בסדר
עם כולם, למה הנערות
היפות בסרטי אימה
הופכות למכשפות זקנות שעורן נוטף
מפניהן, למשל,
או למה אנשים נוהגים במורד הרחוב
עם מבטים זחוחים שזה בלתי נסבל,
והם כאילו אומרים, ”הילדים שלי יותר טובים
מהילדים שלך, הם יגדלו
להיות רופאים ועורכי דין,
ואני תמידא?נהג במכונית
הגדולה, היקרה הזאת,“ וכל אותו הזמן
המעיל או החצאית שלהם שנתקעו
בדלת, קרועים ומשומנים,
נשרכים על הכביש. לפעמים
אני עצמי טורק שפופרות
של טלפונים ציבוריים ומדגדג
את כפתור העודף, מחווה חשאית,
כמעט מינית רק שכלום
לא יוצא משם אף פעם, חוץ מפעם אחת
מטבע קטנה בעלת שמונה צלעות וחור
במרכזה וסימנים
שאף אחד לא יכול היה להבין.

(דייויד קירבי)

אני וג'ק בדרכים

[כתבתי פעם, כשהייתי עם הגב לקיר. עכשיו אני שוב עם הגב לקיר ושוב בדרך לאילת. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני לא בטוח שיש לי לאן לחזור. קרואק עדיין איתי]

תפאורה:התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.
שחקנים ראשיים:זוג צעירים מאוהב, כמה נוסעים ואני.
איש אחד שנוסע לאילת אבל בעצם בדרך לשום מקום, כמו תמיד, ומעמיד פני מרוכז בספר שעל ברכיו בזמן שהוא ממתין לאוטובוס.
אני.
אני עם הראש בספר, 'בדרכים' של קרואק, אי אפשר להיות לבד אם יש לך ספר טוב, נכון?
אבל הם מפריעים, הזוג הצעיר, אני שומע את הבחורה בוכה ואני מרים את העיניים מסתכל.
היא מסתכלת ישר אלי ואני מיד משפיל מבט.
אני מקשיב להם.
אתם מבינים, הם הרי לא ממש התאמצו להנמיך את הקול, אז הקשבתי.
ממה שאני מבין הוא עשה או אמר משהו ש"השפיל אותה" בפני החברים שלהם.
נשמע רציני.
הריב ממשיך ועובר לכל מה שהיה רע בקשר שלהם והיה הרבה רע.
עכשיו זה יוצא.
שעת חצות בתחנה המרכזית וזה המקום האחרון שבא לי להיות בו עכשיו.
התאורה חזקה מדי, האוויר קר מדי, האנשים מנוכרים מדי.
רוצה הביתה.
היא עוד בוכה ואני מרגיש תחושת עיקצוץ.
אני מקנא.
ממש מקנא.
אני חושב שהלוואי שלי היתה מישהי שתאהב אותי מספיק כדי לבכות ככה כשאני פוגע בה, שאני אוהב מספיק כדי לצעוק עליה כשאני כועס.
אני תמיד מוצא את עצמי מתקפל, מתנצל, בורח וחוזר עם הזנב בין הרגליים.
רע לי כל הדרך לאילת.
בגללם, בגללי, בגלל אלף ואחד דברים.
יש לי את ג'ק לחברה וככה זה ישאר.

826

ביום שני היה היום השלישי שלי בעבודה החדשה.
בשעה 06:00 כשהמתנתי לאוטובוס לעבודה, עבר אוטובוס אחר, לתל-אביב.
עליתי עליו.
הסתובבתי קצת, קניתי ספר אחד, אכלתי ארוחה נחמדה וחזרתי צפונה.
בעצם עשיתי עוד דבר אחד.
בפינת דיזינגוף וקינג ג'ורג' ניגן צ'לן שדמה דימיון מפתיע לפאבלו קאזאלס.
אולי זה באמת היה הוא.
נערה יפה עברה לידו ורכנה כדי לתת לו כמה שקלים.
אני המשכתי ללכת ואחרי מספר שניות שיניתי את דעתי, חזרתי והנחתי מספר מטבעות גם-כן.
היום שוב לא הלכתי לעבודה חדשה.
אני אלך מחר.
אבל אין לי שמץ של מושג מה אני הולך לספר להם.
שאני שונא את העבודה אבל אני חייב אותה כי כבר כמעט ואין לי כסף?
שלפעמים אני חושב אם יש אדם אחד בעולם שאוהב את החיים שלו ומגיע למסקנה שדי בטוח שאין הרבה כאלה?
אולי אני פשוט אספר את האמת.
שיש לי יצר הרס עצמי שלרוב הוא רדום, אבל כשהוא מתעורר..

I hate myself
Doesn’t everybody hate themselves
I scare myself
Then I tell myself it’s all in my mind
So I let the poison go
’cause I always know

-The Black Crows-