מסע

(24/4/2004)

"מה הביא אותי לצאת למסע הזה לאפריקה?
אין לכך הסבר פשוט. המצב החמיר והחמיר ולבסוף נעשה מסובך מדי.
כשאני מהרהר במצבי כשהייתי בן חמישים וחמש, כאשר קניתי את הכרטיס, גואה היגון.
העובדות מתחילות להתקהל עלי ועד מהרה אני חש לחץ בחזה.
מתחילה הסתערות פרועה: הוריי, נשותיי, נערותיי, ילדיי, החווה שלי, בעלי החיים שלי, הרגליי, כספיי, שיעורי הנגינה שלי, שיכרותי, הדיעות הקדומות שלי, גסותי, שיניי, פניי, נפשי!
אני נאלץ לזעוק, "לא, לא, הסתלקו ארורים אתם, הניחו לי!" אבל כיצד יכולים הם להניח לי?הם שייכים לי, הם שלי.
והם נדחסים אך תוך קרבי מכל העברים והכל הופך תוהו ובוהו".

"הנדרסון מלך הגשם" – סול בלו.

שורה ראשונה

סופרים ומשוררים מספרים על ההתחלות שלהם בסדרת סרטונים בשם 'הפעם הראשונה שלי' ובהפקת The Paris review המהולל.
רובם הגדול של המרואיינים כאן כמעט ולא מוכרים לי, ואני אניח בזהירות מה שגם לרוב הקוראים בארץ.
ובכל זאת, מדובר בסופרים, אנשים שיודעים לספר סיפור, והם עומדים בציפיות וחלקם כבר נרשמו בספר הקטן שלי של "מתישהו אני צריך…"
אני חושב שהקו המחבר בין כל אותם אנשים מבין הסרטונים שראיתי, ואני לא אגיד שזה מפתיע או אפילו לא משהו שידעתי ברמה כלשהי, זה שהם כותבים כי הם צריכים לכתוב.
בשיר "האל" שכתב טד יוז על סילביה פלאת', הוא תיאר את תהליך היצירה שלה.
התיאור היה של אדם שמתנהג כקנאי דתי המקריב עצמו בתפילה לאל שלא יודע שובע ומצווה עליו "כתוב!"
רד סמית', עיתונאי ספורט ידוע, וביננו, עם שם כמו רד, מה עוד הוא יכול להיות, אמר ש"לכתוב זה קל. פשוט צריך לשבת ליד מכונת הכתיבה, לפתוח ווריד ולטפטף את זה החוצה, טיפה אחר טיפה".
אני לא חושב שהוא טועה.
ההבדל בין כל הכותבים האלה לבין סתם בנאדם, למשל אני, הוא שהם נשארו ממוקדים ולא נתנו לאש שבוערת בפנים לדעוך.
הם המשיכו לכתוב ולהשתפר עד שהמשפטים שלהם הפכו להיות שיר וסיפור.
בסרטון המצורף, Karl Ove Knausgård הנורווגי מספר על הספר הראשון שכתב.
ימים של שינה לאורך היום וכתיבה שהתחילה בשש בערב והמשיכה עד הבוקר.

את ארכיון הסרטונים תמצאו כאן:
https://www.theparisreview.org/myfirsttime

Karl Ove Knausgård מדבר על כתיבת הספר הראשון שלו.

ועוד מאותו נושא אבל אחרת:
דונה טארט מדברת על הספר הראשון שלה בראיון מ1992 והיא כל כך דונה טארט שאפשר כמעט להאמין שיש כאן סצנה מבוימת מסרט שמישהו עשה עליה:)

כמה טוב להיות פרח קיר

הרולד פריי הוא אדם גבוה.
אולי לא בצורה חריגה, אבל מספיק כדי שהוא ילך מעט שפוף כדי לא לבלוט מדי.
תמיד שומר על איפוק אנגלי, נמנע מלמשוך תשומת לב.
אנשים הם כאלה לפעמים.
מרגישים בנוח כשהם בלתי נראים.
אני חושב שגם אני קצת כזה, ואיכשהו המסע שלו הפך להיות מהר מאוד גם המסע שלי.
בעצם, מסע נוסף שליד, תהיה הגדרה טובה יותר.
הוא מקבל מכתב מחברה שעזבה לפני שנים והוא מעולם לא ניסה למצוא מחדש.
היא כותבת לו שהיא גוססת.
הוא כותב בחזרה וכמעט שולח לה את המכתב, אבל מחליט שאולי הוא נשמע קורקטי מדי, ולפני שהוא מכניס את המכתב לתיבת הדואר, הוא צריך לחשוב על זה עוד קצת, על מה הוא באמת רוצה להגיד, אז הוא הולך לתיבת דואר קצת יותר רחוקה, וגם שם הוא לא לגמרי בטוח, אז הוא צועד עוד קצת ואיכשהו הוא מוצא את עצמו במסע בלתי סביר בעליל, בעקבות מפגש עם נערה בתחנת דלק, הוא מתחיל להאמין שאם רק יצליח להשלים את המסע, הוא יציל את החברה ההיא, קוויני.
וכמו ספר מסע טוב, וכמו כמעט כל סיפור מסע, ברור שהמרחק שהוא עומד לעבור הוא בעיקר נפשי.
מנקודה א לנקודה ב דרך אינספור נקודות אחרות, מצחיקות, נוגעות ללב, בלתי סבירות (בעליל)
בגלל עניין הגובה של הרולד, בגלל נופי אנגליה שמתוארים בכל פרק, בגלל הבריטיות של הספר, איכשהו דימיינתי אותו בתור ג'ון קליז.
אבל הספר לא היה הסיפור המצחיק שחשבתי שיהיה, גם כשהמסע גלש למחוזות האבסורד.
להרולד יש הרבה זמן לחשוב, והוא בעיקר חושב על אשתו, שגם לה יש קול בספר הזה ובור ענק וכואב בנשמה, ובנו והיחסים המנוכרים שבינהם, על חייו, המקומות שבהם היה צריך להגיד לא אבל פחד, על דברים שאיבד או רצה ומעולם לא היה אמיץ מספיק כדי לדרוש בחזרה.
ואני איתו בכל צעד וצעד כואב במוקסינים שלו, נפעם מהנחישות שלו והאמונה שהוא יכול לשנות את המציאות בכוח הרצון בלבד.
חושב אם עוד לא מאוחר לשנות כיוון למשהו שיסתכם ביותר מחיים של פרח קיר שעומד בצד וקמל.

(מתוך: המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ'ל גויס ובתרגום כפיר לוי)

"הוא מצא את הכתובת ואת מספר הטלפון, אך אצבעותיו רעדו כל כך עד שבקושי הצליח להקיש את קוד הגישה שלו.
הוא המתין לשמוע את צלילי החיוג.
האוויר היה דחוס ומחניק. אגל זיעה גלש במורד גבו.
לאחר עשרה צלצולים נשמע סוף סוף צליל נקישה, וקול בעד מבטא כבד אמר: "הוספיס סנט ברנדין, אחר צהריים טובים."
"אני מבקש לשוחח עם אחת המטופלות שלכם. שמה קוויני הנסי."
שתיקה קצרה השתררה.
הוא הוסיף, "זה דחוף מאוד. אני צריך לדעת אם היא בסדר".
האישה פלטה צליל נשיפה ארוך שנשמע כמו אנחה עמוקה.
צמרמורת חלפה בגופו של הרולד, קוויני מתה. היא איחר את המועד.
הוא הידק את אגרופו אל פיו.
הקול אמר, "אני חוששת שגברת הנסי ישנה כרגעץ אפשר למסור לה הודעה?"
עננים קטנים הטילו את צילם המשוטט על הקרקע. מעבר לגבהות הרחוקות הועם האור, כאילו נמלא פיח. אך לא היו אלה ערפילי הערב היורד, אלא מפת המרחבים העצומים שנפרשה מאחוריהם. הוא דמיין את קוויני מתנמנת בקצה האחד של אנגליה ואת עצמו בתא טלפון ציבורי בקצה האחר., ובינהם עולם שלם ובלתי ידוע שאותו יכול רק לדמיין: כבישים, שדות, נהרות, יערות, אדמות בור, פסגות ועמקים, ואינספור אנשים".
הוא יפגוש את כל אלה ויחלוף על פניהם. לא היתה לושום התלבטות, לא היו שום הסברים.
ההחלטה התקבלה ברגע שצץ הרעיון במוחו. הוא צחק לנוכח הפשטות שבדבר.
"תמסרי לה שהרולד פריי בדרך אליה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לחכות. כי אני הולך להציל אותה, את מבינה? אני אמשיך לצעוד, והיא חייבת להמשיך לחיות. תוכלי למסור לה את זה?"
בעלת הקול אמרה שהיא תמסור.
האם הוא רוצה עוד משהו? האם הוא יודע מה שעות הביקור, למשל, מה הסדרי החניה?
הוא חזר על דבריו, "אני לא מגיע במכונית, אני רוצה שהיא תחיה."
"סליחה, אמרת משהו בקשר למכונית שלך?"
"אני מגיע ברגל. אני צועד צפונה מסאות דבון עד לבריק."
הקול השמיע אנחנה כעוסה. "יש לי הפרעות בקו. מה אתה עושה?"
"אני הולך!" הוא צעק.
"אני מבינה, " אמרה בעלת הקול באיטיות, כאילו היא לוקחת עט ומתחילה לרשום את הדברים. "אתה הולך. אני אמסור לה. עוד משהו?"
"אני יוצא עכשיו. כל עוד אני צועד, היא חייבת להמשיך לחיות. תמסרי לה בבקשה שהפעם אני לא אאכזב אותה."

"Here we are in our car driving down the street
We're looking for a place to stop have a bite to eat
We hunger for a bit of faith to replace the fear…"

וביום השלישי

יום שלישי לצמחונות.
לא בדיוק אותו דבר אבל קראתי אתמול את הסיפור הזה, "אופניים, שרירים, סיגריות", של ריימונד קארבר, ושם אומרת אחת הדמויות, שהיום השלישי להגמל ממשהו הוא הכי קשה.
האמת שבינתיים לא קשה בכלל.
אני יודע שאני עושה משהו מהסיבה הנכונה, ובניגוד להרבה פעמים בחיים, הפעם לעשות משהו מהסיבות הנכונות לא דורש מחיר גבוה מדי.

"עברו יומיים מאז שאיוון המילטון הפסיק לעשן, והיה נדמה לו שכל מה שאמר וחשב במשך היומיים הללו היה קשור איכשהו לסיגריות.
הוא הסתכל בכפות ידיו באור המטבח. הוא רחרח את פרקי אצבעותיו ואת אצבעותיו.
"אני יכול להריח את זה, אמר."
"אני יודעת, זה יוצא מתוכך כמו זיעה, " אמרה אן המילטון
"במשך שלושה ימים אחרי שהפסקתי, יכולתי להריח את זה יוצא ממני. אפילו כשיצאתי מהאמבטיה. זה היה מגעיל"
היא היתה עסוקה בעריכת השולחן לארוחת ערב. "אני כל-כך מצטערת, יקירי. אני יודע מה עובר עליך. אבל, אם יש בזה איזשהי נחמה, היום השני הוא הכי קשה. גם היום השלישי קשה, כמובן, אבל משם והלאה, אם אתה מצליח לעמוד בזה עד אז, עברת את המשוכה העקרית. אבל אני כל כך שמחה שאתה מתכוון ברצינות להפסיק, אין לך מושג."
היא נגעה בזרועו. "עכשיו, אם רק תקרא לרוג'ר, נשב לאכול".

הסיפור ממשיך, הם לא זוכים לשבת לארוחת ערב כי איוון המילטון מוזעק על ידי הורה אחר לבוא לביתו שם הוא מוצא את בנו ועוד שני נערים שהואשמו שהעלימו אופניו של נער נוסף.
בסופו של דבר איוון ואביו של אחד מאותם נערים נכנסים לעימות פיזי.

בדרך הביתה ולאחר מכן שואל רוג'ר את אביו על סבו, האם גם הוא היה כזה חזק ואיוון עונה שהוא חושב שכן.
בסוף השיחה רוג'ר אומר שלמרות שזה נשמע מוזר, הוא היה רוצה להכיר את אביו כשהוא היה בגילו, בן תשע.
בחלק הזה של הסיפור אני חושב על האבא שאני אהיה, אם אהיה.
האם אני אבא שהילד שלו יתגאה בו.
מה אני אוכל לספר לבן שלי על אבא שלי שנפטר לפני המון שנים.
מה אני באמת זוכר.
בדרך כלל זה רק את זה שאבא שלי לא היה שם רוב הזמן, וכשהיה, זה היה בעיקר רע.
דברים, שכמו כל דבר אחר בחיים שלי, אף פעם לא מצאתי את הזמן להתמודד איתם עד הסוף.
אני הבן של אבא שלי לטוב ולרע.
אני מזהה בעצמי המון דברים שהיו בו.
אבל אני אהיה טוב יותר ממנו.
הוא לא היה אדם רע. אבל היה לו את המטען שלו.
אני יודע מי אני רוצה להיות כשאני אהיה אבא.
אני מתגעגע אליו, וסיפורים כאלה גורמים לי לחשוב
מה הוא היה חושב על הגבר שאני היום, האם היינו יכולים לנהל את השיחה הזאת,
להכיר אחד את השני לא רק כאבא ובן אלא כשני אנשים בוגרים.

לאכול

"הכי גרוע היה לקראת הסוף. המון אנשים מתו ממש בסוף ואני לא ידעתי אם אני אחזיק מעמד יום אחד נוסף.
איכר אחד, רוסי, יברך אותו אלוהים, ראה את מצבי, והוא נכנס לביתו ויצא עם חתיכת בשר בשבילי."
"הוא הציל את חייך."
"לא אכלתי את הבשר."
"לא אכלת אותו?"
"זה היה חזיר. סירבתי לאכול חזיר."
"למה?"
"מה זאת אומרת, למה?"
"מה, מפני שהוא היה לא כשר?"
"כמובן."
"אבל אפילו לא כדי להציל את חייך?"
"אם שום דבר לא חשוב, אין את מה להציל."

מתוך שיחה שניהל ג'ונתן ספרן פויר עם סבתו, ניצולת שואה.
לקוח מהספר "לאכול בעלי חיים"
תרגמה: נעמי כרמל.

אשמת הכוכבים – סיפור קצר בהמשכים (שם זמני?)

כשכבר היה בדלפק לשלם, המוכרת הציעה שיעיף מבט על המדף של המבצעים.
מגיע לו ספר אחד בהנחה.
העין והיד נשלחו מעצמן אל ספר עם עטיפה שהיתה עיבוד מחודש לכוכבים של ואן גוך.
גב הספר, שורה ראשונה, על סיפור אהבה בלתי נשכח, מהסוג ששובר את הלב, שורה וחצי שהספיק לקרוא וכבר הרגיש איך הוא קופא מבפנים, שהלב שלו, בהעדר תיאור טוב או מקורי יותר, נלפת באגרוף ברזל.
מזה זמן מה שהוא מחסל בשיטתיות כל מחשבה על ענייני הלב, על הבדידות, הרגשת המאוחר מדי.
הוא לא מכיר דרך אחרת להמשיך ולתפקד.
אבל ברגעים מסוימים, הוא נתפס לא מוכן, מול מילים כמו אהבה ולב שבור.
בלי להסגיר רמז מכל זה, בפנים קפואות, הוא שילם והמשיך לדרכו.

"בריאן ווד זוכר איך זה לכעוס…"

וורן אליס כתב הקדמה מרשימה מאוד לChannel Zero של בריאן ווד.
אם המשפט הזה נשמע כמו משהו שאמר אחד שיודע, אז לא.
לא היה לי שמץ של מושג מי זה וורן אליס מההקדמה.
הכרתי אחד אחר, וורן אליס של ההרכב הזה ועוד כמה דברים טובים, אבל איכשהו תארתי לעצמי שזה לא אותו אחד שכתב את ההקדמה למה שאני מחזיק בידיים.
בריאן ווד היה מוכר לי עוד פחות.
שוטטתי בת"א, שלוש אחיינים עימי בטיול השנתי לעיר הגדולה, ונכנסו ל קומיקס וירקות.
אני לא חובב קומיקס\אנימה\מנגה\רומנים גרפיים.
ועדיין, פה ושם אני דוגם דברים, חושב אולי הפעם אני אמצא את מה שיעיף אותי.
אז לקחתי לידיים את החוברת הזו שמאגדת את כל מה שפורסם בסדרת Channel zero והבנתי שנפלתי על משהו טוב.
דמות ראשית שמשתמשת בשליטה שלה במדיה, במחשבים, רשתות תקשורת, כדי לחתור תחת תאגידים\ארגונים\שלטון, בעולם שהוא גרסא לא מאוד רחוקה מהעולם שלנו היום.
מה שהיום, במידה מסוימת, עושה מוח הכוורת של Anonymous, כמו גם קבוצות ויחידים אחרים רבים שאולי ניתן לאגד בעזרת המושג האקטביזם.
הרי כולנו אוהבים לקרוא על דמויות שחולקות איתנו אידיאולוגיות או דרך חיים מסוימת (או התיימרות לדרך חיים מסוימת)
אז לגבי ההקדמה של וורן אליס, שגיליתי שהוא יוצר קומיקס ידוע מאוד (מאוד!).
כך זה מתחיל:

"Pop culture rolled over and died some time ago. Some people actually think Marilyn Manson is scary, that Kurt Cobain had something to do with rebellion, that Bret Easton Ellis is a dangerous writer, that it’s a good thing that you can buy McDonald’s in Prague, that movies are somehow relevant to our lives.

Television is our stage and our anaesthetic. Real life happens on television in preference to our homes and streets. People resolve their relationships on freakshow chatshows instead of in living rooms or beds or even goddamn bars.

And it spreads. Rupert Murdoch beams his shit into Asia, English children are taught that Z is pronounced Zee by goddamn Barney, and all of a sudden, world cultures become the Monoculture, the same conversation, the same clothes, the same show. All tuned to Channel Zero.

And, all over the world, one by one, we quit fighting it. We sit and we put the book we’re reading down and laugh at the arseholes on Jerry Springer, snigger at Matthew Perry, get our news managed for us by CNN, and suddenly we’re like all the rest. We’re in cultural lockstep, taking holidays in other people’s misery, asking for our stinking badges, dead heads nodding over phosphordot fixes.

Someone’s remembered what comics are for.

In goddamn America, of all places.

Meet Brian Wood.

Over here in comics, things are different, you see. Sometimes we’re an outlaw medium. Sometimes we’re just the preferred tiny place for neurotics and losers to gibber in. Either way, we’re an outside art, a fringe medium watched by no-one but the more voracious cultural commentators and the aficionados. We don’t have huge corporations trembling at our every movement, because we make no money compared to the other visual narrative media. That vast commercial pressure isn’t brought to bear on comics. Which means, often, that we can say what we want without rich men’s scissors attacking our work until it’s safe for little Tommy in Dogshit, Nebraska. I hate little Tommy in Dogshit, Nebraska. I want to kill little Tommy in Dogshit, Nebraska. And so does Brian Wood.

Brian Wood remembers how to be angry. He remembers how to wake up in the morning and look out at this plastic MTV-soundtracked world we’ve agreed to exist in and get pissed off with it…

-Warren Ellis"

הגרסא המלאה כאן.

סדר ראש השנה

היה לי קצת זמן פנוי היום.
בעצם,
היו הרבה דברים אחרים שהייתי צריך לעשות והחלטתי שלא והתרגום של זה הוא "זמן פנוי".
עם הזמן הפנוי הזה החלטתי שחלק מהספרים עוברים למחסן או למרפסת כמו אצל הדוורית מהמשרד בדלת הסמוכה.
אז שמתי כמה בארגז כדי להעביר.
חלק חזרו מיד למדף כי הם חשובים לי ואולי אני ארצה להעיף מבט בקטע כזה או אחר, ובקיצור, היה לי קשה להפרד סתם ככה ללא מטרה חשובה באמת.
חלק אחר ודי גדול, גיליתי שלא קראתי בכלל.
תמיד קניתי ספרים בקצב מהיר יותר משקראתי.
בסוף, ידעתי, אני אגיע לכולם.
אבל כאן זה משהו אחר.
מצאתי ספרים שאפילו לא זכרתי שקניתי, שלא זכרתי למה קניתי.
וההצטברות הזו באה מזה שאני כבר כמעט ולא קורא.
אלא אם כן מדובר בספרים טכנים.
וזה כמעט כל מה שאני קורא בתקופות שכאלו.
ס' אמרה פעם שהסיבה שאני קורא ספרים כאלה היא בגלל שהם לא דורשים השקעה רגשית וכמו 99% מהפעמים, היא יודעת על מה היא מדברת.
לפני שהיא עברה לדרום הרחוק (ולא, זו לא קלישאה, המקום הזה הוא מה שמופיע במילון תחת המילה "רחוק מאוד") עברנו תקופה נחמדה עם מנהג כזה שבכל ביקור אני מביא עימי כמה ספרים.
לקרוא זה כיף.
לחלוק ספר טוב עם אדם אהוב, כיף לא פחות.
לא מעט פעמים, בסיום ספר, אחרי שהייתי קובע עם עצמי את דעתי על הספר, השאלה הבאה היתה האם ס' תרצה לקרוא.
לפעמים גם תוך כדי.
למשל "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר.
התחלתי לקרוא בשקיקה.
ספר נהדר.
כתוב בצורה וירטאוזית, הברקות מפה ועד להודעה חדשה.
הספר הזה בטוח מגיע לס' אמרתי לעצמי, אני חושב שהיא תאהב אותו מאוד.
ואז היא עברה לרחוק מאוד ואני עוד באמצע הספר.
איכשהו, לא חזרתי לספר הזה שאני מתבונן בו מדי יום ולא ממשיך לקרוא.

מחר אצלך

מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג'ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

Inside of empitness

"הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם "קוראים", בניגוד ל"צופי טלוויזיה".
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
"אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם".

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?"

מתוך "מכושפת" של אורסון סקוט קארד.