שיר הסמוראי / רוברט פינסקי

(24/4/2017, Dragonville)

כשאין לי גג, האומץ
הוא הגג שלי. כשאין לי
מה לאכול, העיניים שלי סועדות.
כשלא היו לי עיניים הקשבתי.
כשלא היו לי אוזניים חשבתי.
כשלא היו לי מחשבות חיכיתי.
כשלא היה לי אבא
הדאגה היתה אבי, כשלא
היתה לי אמא חיבקתי סדר ומשמעת.
כשלא היה לי חבר התיידדתי
עם השקט. כשלא היו לי אויבים
נלחמתי נגד גופי.
כשלא היה לי מקדש קולי
היה כנסייתי. כשלא היה לי
כומר לשוני היתה מקהלתי.
כשאיני מוצא לי דרך המזל
הוא הדרך שלי. כשאין לי שום
דבר המוות יהיה מזלי.
הצורך הוא הטקטיקה שלי. ניתוק
היא המדיניות שלי. כשאין לי
אהובה אני מחזר אחרי השינה.

זכוכית שבורה

ועדיין, מוכן לקפוץ.

You climb, and climb. Hand over hand.
You reach the top.
You stand on the shaky edge of your heart.
You look in her eyes.
You hold your breath and jump.
You Leap into her arms.
Her arms fall at her sides.
You fall past her window. You hit the ground.
You are shattered.
All broken up, like someone taking a bottle,
and dropping it onto the ground.
All busted up.
Sharp jagged broken pieces of yourself lying on the ground.
You put the pieces back together again.
They never go back quite the same.
The outside is seamless and smooth.
But inside, broken glass mind and soul with little cracks in the sides
and loose splinters at the bottom.
They stay to remind you.
At times the soul glass splinters will give you a jab
to remind you of your leap.
After a time when you start climbing again
you will forget about the soul glass splinters.
She can break your fall, or let you fall and break.
And every time you jump
You just know she’s going to catch you.

-H. Rollins-

בלוז לגודי

כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך.
כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף ליבו לחמה,
כך עלינו לדעת כאב.
בתהות לבך תמיד על כל פלאי חייך,
לא יפלא כאבך משמחתך.
קבל את חליפות עיתי לבך
כקבלך את העונות החולפות בשדותיך
ואז תשקיף בלב שקט אל מעבר חורפי ענותך.

הרבה מכאבך אתה בחרת בו.
שיקוי מר הוא שנותן הרופא בך,
לרפא את החולה בקרבך.
שים אמונך ברופא, ועלע תרופתו בהשקט ובבטחה.
כי ידו, אף אם קשה ומכאיבה,
מונחית בידו האמונה של הבלתי נראה.
והגביע אשר יגיש, אף אם יצרוב שפתיך,
נוצר בחומר שנלושו בו דמעות הקודש של יוצר הכל.

על הכאב / ג'ובראן חליל ג'ובראן

"אני רואה כמה אנשים שיודעים להדפיס בחדר הזה אבל אני לא רואה אף משורר"

אתם לא יודעים מה זאת אהבה (ערב עם צ'ארלס בוקובסקי) / ריימונד קארבר
תרגום: עוזי וייל

אתם לא יודעים מה זאת אהבה אמר בוקובסקי
אני בן 51 תסתכלו עלי
אני מאוהב בחתיכה הצעירה הזאת
חטפתי את זה קשה אבל גם היא מתה עלי
אז זה בסדר בנאדם ככה זה צריך להיות
אני נכנס להן לדם והן לא יכולות להוציא אותי
הן מנסות הכל כדי להישאר רחוק ממני
אבל בסוף כולן חוזרות
כולן חוזרות אלי חוץ
מזאת שפתחתי לה את הפרצוף
על זאת אני בכיתי
אבל אותם ימים בכיתי בקלות
אל תתנו לי להתחיל עם הדברים החזקים בנאדם
אני נהיה רשע
אני יכול לשבת פה ולשתות בירה איתכם
היפים שכמותכם כל הלילה
אני יכול לגמור עשרה ליטר מהבירה הזאת
וכלום זה כמו מים
אבל תנו לי רק לגעת בדברים החזקים
ואני אתחיל לזרוק אנשים מהחלונות
אני אזרוק את כולכם מהחלון
כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אתם לא יודעים בגלל שאף פעם
לא הייתם מאוהבים זה פשוט מאוד
יש לי עכשיו בחורה צעירה אתם מבינים היא יפה
היא קוראת לי בוקובסקי
בוקובסקי היא אומרת בקול הקטן שלה
ואני אומר מה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אני אומר לכם בדיוק מה זה
אבל אתם לא מקשיבים
מכולכם בחדר הזה אין אפילו אחד
שהיה מזהה אהבה אם הייתה נעמדת
ודופקת אותו בתחת
חשבתי פעם שערבי שירה זה פחדנות
תראו אני בן 51 וראיתי דברים
אני יודע שערבי שירה זה פחדנות
אבל אמרתי לעצמי בוקובסקי
לרעוב ללחם זה עוד יותר מפחדנות
אז הנה לכם שום דבר הוא לא כמו שצריך להיות
האיש הזה איך קוראים לו גאלווי קינל
ראיתי תמונה שלו במגזין
יש לו פרצוף יפה
אבל הוא מורה
אלוהים אתם מתארים לעצמכם
אבל מצד שני גם אתם מורים
והנה כבר אני מעליב אתכם
לא לא שמעתי על האיש הזה
וגם לא עליו
הם כולם טרמיטים
אולי זה עודף אגו אני כבר לא קורא הרבה
אבל האנשים האלה שבונים
מוניטין על סמך חמישה שישה ספרים
טרמיטים
בוקובסקי היא אומרת
למה אתה מקשיב למוסיקה קלאסית כל היום
אני יכול לשמוע אותה אומרת את זה
בוקובסקי למה אתה מקשיב למוסיקה קלאסית כל היום
זה מפתיע אתכם תודו שזה מפתיע אתכם
לא הייתם חושבים שבהמה גסה כמוני
יכול להקשיב למוסיקה קלאסית כל היום
בראהמס רחמנינוף בארטוק טלמן
לעזאזל לא הייתי יכול לכתוב פה
יותר מדי שקט פה יותר מדי עצים
אני אוהב את העיר זה המקום בשבילי
אני שם את המוסיקה הקלאסית שלי כל בוקר
ואני מתיישב מול מכונת הכתיבה
אני מדליק סיגר ואני מעשן אותו ככה
ואני אומר בוקובסקי אתה בר מזל
בוקובסקי עברת את הכל
ואתה אדם בר מזל
והעשן הכחול שט לו לאורך השולחן
ואני מסתכל דרך החלון בשדרות דה לונגפרה
ואני רואה אנשים הולכים במדרכה למעלה ולמטה
ואני מפמפם בסיגר ככה
ואז אני מניח את הסיגר במאפרה ככה
ואני לוקח נשימה עמוקה
ואני מתחיל לכתוב
בוקובסקי אלה החיים הטובים אני אומר
זה טוב להיות עני וזה טוב שיהיו לך טחורים
זה טוב להיות מאוהב
אבל אתם לא יודעים מה זה
אתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
אם הייתם רואים אותה הייתם מבינים למה אני מתכוון
היא חשבה שאני אבוא לפה לתפוס זיון
הא פשוט ידעה את זה
היא אמרה לי שהיא יודעת את זה
שיט אני בן 51 והיא 25
ואנחנו מאוהבים והיא מקנאת
אלוהים איזה יופי
היא אמרה לי שהיא תוציא לי את העניים אם
אני אגיע לפה לתפוס זיון
הנה לכם אהבה
מה מישהו מכם יודע על זה
בואו אני אגיד לכם משהו
פגשתי אנשים בכלא שהיה להם יותר סטייל
מלאנשים שמסתובבים בקולג'ים
והולכים לערבי שירה
הם מוצצי דם שבאים לראות
אם הגרביים של המשורר מלוכלכות
או אם הוא מסריח מבית השחי
תאמינו לי אני לא אאכזב אותם
אבל אני רוצה שתזכרו את זה
יש רק משורר אחד בחדר הזה הערב
רק משורר אחד בעיר הזאת הערב
אולי רק משורר אחד אמיתי בארץ הזאת הערב
וזה אני
מה מישהו מכם בכלל מבין על החיים
מה מישהו מכם בכלל מבין על משהו בכלל
מי מכם פוטר מתישהו מעבודה
או הרביץ לבחורה שלו
אותי פיטרו מ"סירס ורובאק" חמש פעמים
הם היו מפטרים אותי ואז לוקחים אותי שוב לעבודה
עבדתי אצלם במחסן בג'וב של ילדים כשהייתי בן 35
ואז פיטרו אותי כי גנבתי עוגיות
אני יודע איך זה אני הייתי שם
אני בן 51 ואני מאוהב
הבחורה הקטנה הזאת היא אומרת
אני חושבת שאתה בלוף אחד גדול
ואני אומר מותק את מבינה אותי
היא הבחורה היחידה בעולם
גבר או אישה
שאני מוכן שידברו אלי ככה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
וגם כולן חזרו אלי בסוף
כל אחת מהן חזרה
חוץ מזאת שסיפרתי לכם עליה
זאת שפתחתי לה את הפרצוף
היינו יחד שבע שנים
היינו שותים הרבה
אני רואה כמה אנשים שיודעים להדפיס בחדר הזה אבל
אני לא רואה אף משורר
אני לא מופתע
חייבים להיות מאוהבים כדי לכתוב שירה
ואתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
זאת הצרה שלכם
תביאו לי קצת מהדבר הזה
כן ככה בלי קרח
ככה זה טוב זה מצויין
אז בואו נתחיל בהצגה
אני יודע מה אמרתי אבל אני אשתה רק אחת
כן זה טוב
או קיי בואו נגמור עם זה כבר
רק שאחר כך אף אחד לא יעמוד קרוב
לחלון פתוח.

בשומקוםצ'ארלס בוקובסקי

טוב, אז איפה הם? איפה הם, ההמינגוויים,
הטי. אס. אליוטים, הפאונדים, האי. אי. קמינגסים,
הויליאם קרלוס ויליאמסים? איפה תומס וולף?
ויליאם סרויאן? הנרי מילר? סלין? דוס-פסוס?
איפה הם? אני יודע, הם מתים, אבל איפה
המחליפים
שלהם, איפה האחרים החדשים?

בשבילי, הכנופיה העכשווית הם חבורת מזויפים.
איפה הם, תראו לי אחד, איפה הם לעזאזל?
מה קורה פה, ולמה זה לא קורה?

איפה הוא הטורגנייב שלנו? הגורקי שלנו?
אני לא שואל על דוסטויבסקי,
אין תחליף לפיודור מיכאלוביץ' הזקן.

אבל אלה שעכשיו, מי הם בכלל, עם
כל ההשפרצות הזעירות שלהם,
התרגילים המגוחכים שלהם,
שעמום של שפה, בזבוז של מילים, בזבוז של חיים.

איך אבד לנו הכוח הטבעי הנפלא הזה.
אני מביט סביבי ואומר: איפה הסופרים?

מאנגלית: יהונתן גפן

בשומקום\צ'ארלס בוקובסקי

טוב, אז איפה הם? איפה הם, ההמינגוויים,
הטי. אס. אליוטים, הפאונדים, האי. אי. קמינגסים,
הויליאם קרלוס ויליאמסים? איפה תומס וולף?
ויליאם סרויאן? הנרי מילר? סלין? דוס-פסוס?
איפה הם? אני יודע, הם מתים, אבל איפה
המחליפים
שלהם, איפה האחרים החדשים?

בשבילי, הכנופיה העכשווית הם חבורת מזויפים.
איפה הם, תראו לי אחד, איפה הם לעזאזל?
מה קורה פה, ולמה זה לא קורה?

איפה הוא הטורגנייב שלנו? הגורקי שלנו?
אני לא שואל על דוסטויבסקי,
אין תחליף לפיודור מיכאלוביץ' הזקן.

אבל אלה שעכשיו, מי הם בכלל, עם
כל ההשפרצות הזעירות שלהם,
התרגילים המגוחכים שלהם,
שעמום של שפה, בזבוז של מילים, בזבוז של חיים.

איך אבד לנו הכוח הטבעי הנפלא הזה.
אני מביט סביבי ואומר: איפה הסופרים?

מאנגלית: יהונתן גפן

חדשות הספנות

הפעם הראשונה שהכרתי את פרנדדו פסואה ואת השיר המסוים הזה היה דרך נו"ן ששלחה לי אותו בדואר אלקטרוני ועל כך (ודברים רבים אחרים) אני חייב לה הכרת תודה.
הוא כתב לא מעט ולא הכל זהב, בלשון המעטה.
אבל כשהוא טוב הדרך שבה הוא כותב היא בדיוק הסיבה שאני קורא שירה.
איכשהו יש לי הרגשה שאני והוא היינו יכולים להיות חברים טובים.

מה אנחנו? ספינות העוברות זו על-פני זו בלילה,
כל אחת חיי הקוים של האשקפים המוארים
וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא.
ספינות המתרחקות זו מזו, מנקודות באור בעלטה,
כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור
כל היתר הוא הלילה הדומם והקר העולה מן הים.

והחלק המוסיקלי של הפוסט:שיר אחד, שתי גרסאות.
ShipBuilding של אלוויס קוסטלו.
למעשה, השיר נכתב על ידי כותב שירים בשם קלייב לאנגר עבור רוברט וויאט.
אבל וויאט לא אהב את מילות השיר.
קצת אחר כך פגש לאנגר את אלוויס קוסטלו והשמיע לו את הלחן וקוסטלו כתב מילים חדשות.
בסופו של דבר, וויאט הקליט את השיר ופרק זמן קצר לאחר מכן גם קוסטלו הקליט גרסא משלו בהשתתפות צ'ט בייקר, נגן החצוצרה המיתולוגי, בעל סיפור החיים הטראגי כל-כך.
הרקע לשיר היה מלחמת פוקלנד בין ארגנטינה לאנגליה.
ערים כמו ליברפול שבאנגליה ובלפסט חוו פריחה כלכלית בזכות תעשיית הספנות שלהן, אבל באותו זמן, אלו הערים (כמו גם ערים אחרות) ששלחו את בניהם למות על סיפונן של אותן הספינות.
וכן, יש בסיפור הזה משהו שמזכיר את "כולם היו בניי" של ארתור מילר שמספר על בעל בית חרשות למטוסים שממשיך לייצר מטוסי קרב בעלי פגם עבור ארה"ב ומאבד את בנו הטייס שהיה אולי באחד המטוסים האלה.
לא משנה.
הגרסא השניה כאן היא לא של רוברט וייאט אלא של סוויד עם ביצוע נפלא.
למעשה, זה הביצוע שרציתי לשים, אבל בסופו של דבר, בגלל צ'ט בייקר החלטתי שעדיף להביא את שתי הגרסאות.
אלוויס
[audio:http://minorcrisis.net/files/1%5B4%5D.mp3]

סוויד
[audio:http://minorcrisis.net/files/2%5B21%5D.mp3]

כמה שירים אפשר לכתוב באמריקה?

ואם כבר הזכרתי את מארק פלינגטון.
הקריירה שלו לא מאוד ברורה לי.
מצד אחד, הוא ביים דברים מוערכים (למשל סרט תיעודי על אביו חולה האלצהיימר), מצד שני הוא ביים זבלונים הוליוודים נוסח "סכנה ברחוב ארלינגטון".
אני מניח שזה בגלל שהוא מעולם לא הגיע לסטטוס של אחד שיכול לביים רק מה שהוא רוצה או שהוא היה חייב לביים סרטים מסוימים כדי שיהיה לו מימון לדברים אחרים.
אבל זו פוליטיקה הוליוודית ומה אני מבין.
אחד הדברים היותר מעניינים שלו הוא פרויקט בשם United states of Poetry.
ניסיון לשרטט את מצב האומה האמריקאית על פי שירי המשוררים שלה.
להבנתי, היה ייצוג לכל מדינה בארה"ב על ידי משורר אחר.
רובם משוררים חיים, חלקם כבר מתו (אלן גינזברג למשל או ג'ק קרואק ששיר שלו נקרא על ידי ג'וני דפ) וכמה זרים כמו לאונרד כהן (יליד קנדה) שקרא את Democracy, ווצלב מילוש הפולני (שנבחר אולי בגלל שהוא לימד בברקלי באותה תקופה).
ולו ריד אחד שמדבר על רומיאו ויוליה.
יש משוררת אחת בת יותר מ80 שנולדה במיסיסיפי ואחת בת 22 (דאז) מנברסקה שזה השיר הראשון שלה שהתפרסם ואולי גם האחרון.
כולם מדברים על אהבה ומין ומילים ופנים ועל אדמה וחלומות ותקוות ואמריקה והאנשים באמריקה.

Untitled Nebraska Poem/Juli Yancy

Mama said that
during the depression they
were happy to put
lard on their bread as opposed to
butter and flour sack dresses didn't
itch if you used plenty of
vaseline.
And it was a greasy time breeding
greasy people and
in the fifties they were drunk all the time,
Mama said.
Everybody was.
And you did it with anyone
you pleased because
there was nothing to fill the
need, Mama said, in this
Nebraska.
In these fields.
So you married a black man,
liking to think that he was making you
cosmopolitan
with every stroke.
And you bore children out of confusion and
you still got drunk all the time,
Mama said. In
this Nebraska. In this
Nebraska.
In these fields.


אנשים במשפחה שלי

[לרגל המצב ובכלל, אני מתחיל להעביר לכאן דברים ישנים מ-ישרא ומקומות אחרים. אז אם משהו יראה מוכר למישהו…הכל ישוייך לקטגוריית 'ארכיון']
גרייס פיילי.
פעילה פוליטית (קיצונית בעיני אחדים).
משוררת.
לא בהכרח בסדר הזה.
בהתחלה הערצתי אותה כסופרת.
אחר כך גיליתי שהיא כתבה גם שירה.

אנשים במשפחה שלי

במשפחה שלי
בני השמונים ושתיים שונים מאוד
מבני התשעים ושתים

בני השמונים ושתיים גדלו
ב1914
וידעו רק
מלחמה – מלחמת עולם – מלחמה

לכן כשהם מדברים אל ילד
הם אומרים
מסכן שלי…

בני התשעים ושתיים זוכרים
את שנת 1905
הם נאסרו
גלו
אמרו – הא – עוד מעט

כשהם מדברים אל נכד
הם אומרים
כן – תהיה מהפכה
תהיה מהפכה – ושוב
ואחר כך האדמה עצמה
תתהפך ותתהפך ותצעק הו
החליאו אותי

ואתה – ניצן קטן שלי
תהיה חייב לפרוח ולהציל אותה

שלטים

אדם תלה שלט על העיר
ונאמר בו – סבל – באותיות קטנות
כלומר (כך חשבתי) סבל צנוע

המעשה הכעיס מישהו
שהכין שלט באותיות רישיות
ונאמר בו – תקוה – כלומר (כך חשבתי)
תקוה לא צנועה

אחר כך השתרעו מרחבי קפה וקקאו
כמו מזג אויר זר
וארז – מתחת לשמש המתין במדבר


השורקים

איש זר קרא לכלב ושרק
ואני באתי בריצה אף על פי שאני לא אפגני צמרי

או פודל מגונדר ולא ממש
כלב של ילד-עיר עם זנב פראי שמח ועיניים אדומות

הזר אמר – סליחה – קראתי לכלב שלי לא לך
הא – עניתי להסבר המנומס

לפעמים גם אני שורקת – אבל בעיקר בגלל הפחד
לאבד את העולם – אני כלב לשורקים

עצתו של משורראי.אי. קאמינגס

עצתו של משורראי.אי. קאמינגס

בן אנוש אמיתי הוא זה שמרגיש ומבטא, או מבטאת, את רגשותיו.
זה אולי נשמע קל.
זה לא.

אנשים רבים חושבים, או יודעים, או מאמינים שהם יודעים מה הם מרגישים –
אבל זה לחשוב או להאמין או לדעת: לא להרגיש..
ולהיות אמיתי פירושו להרגיש – לא רק לדעת או להאמין או לחשוב.
כמעט כולם יכולים ללמוד לחשוב או להאמין או לדעת,
אבל זה מאוד קשה ללמוד להרגיש.למה?
בגלל שלמרות למרות שהינך חושב או מאמין או יודע,
הינך המון אנשים אחרים:אבל ברגע שבו הינך מרגיש, הינך אף אחד – מלבד- עצמך.

להיות אף אחד- מלבד- עצמך – בעולם שעושה ככל שביכולתו, י
ומם וליל, להפוך אותך לכל אחד אחר –
פירושו להלחם את הקרב הקשה ביותר שבן אנוש יכול להלחם;
ולעולם לא להפסיק להלחם.

וליצור קשר לאף אחד – מלבד- עצמך אל האחרים,
פירושו לעבוד קצת יותר קשה ממי שלא אמיתי יכול אפילו לשער.
למה?

בגלל שכלום לא קל יותר מלהיות כמו מישהו אחר.
כולנו עושים את זה בדיוק כמעט כל הזמן – וכשאנחנו נוהגים כך, אין אמיתיים אנחנו.

אם, בסוף עשר או חמש-עשרה השנים הראשונות של מלחמה או עבודה או להרגיש,
אתה מוצא שאהבת רק פעם אחת עם לבו של אף אחד-מלבד -עצמך, אתה בר מזל.

וכך, עצתי לכל האנשים הצעירים שמבקשים להיות אמיתיים, היא:
תעשו משהו קל, כמו לחלום על חופש –
אלא אם כן אתם מוכנים להקדיש עצמכם ל-להרגיש ולעבוד ולהלחם עד יום מותכם.

A POET'S ADVICE (By EE Cummings)

A real human is somebody who feels and who expresses his or her feelings. This may sound easy. It isn't.

A lot of people think or believe or know what they feel—but that's thinking or believing or knowing: not feeling. And being real is feeling—not just knowing or believing or thinking.

Almost anybody can learn to think or believe or know, but it's very difficult to learn to feel. Why? Because whenever you think or you believe or you know, you're a lot of other people: but the moment you feel, you're nobody – but – yourself.

To be nobody – but -yourself– in a world which is doing its best, night and day, to make you everybody else–means to fight the hardest battle which any human being can fight; and never stop fighting.

As for communicating nobody-but-yourself to others, that means working just a little harder than anybody who isn't real can possibly imagine. Why?

Because nothing is quite as easy as just being just like somebody else. We all of us do exactly this nearly all of the time–and whenever we do it, we are not real.

If, at the end of your first ten or fifteen years of fighting and working and feeling, you find you've loved just once with a nobody-but-yourself heart, you"ll be very lucky indeed.

And so my advice to all young people who wish to become real is: do something easy, like dreaming of freedom–unless you're ready to commit yourself to feel and work and fight till you die.