View from the passage toward the exit

צילומים כאלה גורמים לי לחרטה (קטנה, בכל זאת, יש דברים גדולים יותר להצטער עליהם, אבל בכל זאת חרטה) על כך שלא התמסרתי לתחביב הצילום.
את אנרגיות הצילום שלי אני משאיר לצילומים דרך הסלולרי, עם התמחות בתחנות רכבת ורכבות ליליות ללא נוסעים.
לא משהו לכתוב עליו הביתה, מקסימום לשמר בפייסבוק.
תחנות רכבת הן מהמקומות האלה שעוברים שינוי בין רעש והמולה לבין שקט מאוד עצוב, ומשהו במקומות הנטושים האלה תמיד נראה לי כמו משהו מאוד שלם מבחינה אסתטית.
כאילו קודם רק עברתי במקום, אבל עכשיו אני רואה את המקום עצמו, אם זו תחנת רכבת בשעות לילה מאוחרות, או בניין חצי חרב שמוצאים פתאום בין מגדלים מפוארים.
וכשאני מסתכל על צילומים של סוגומוטו הירושי, אני מקבל את אותה תחושת עצבות שעוברת בי כשאני מסתכל על מקומות שאף אחד לא רואה למרות שהם מול העיניים.
Hiroshi Sugimoto.

view

einstürzende

ג'וני מאר פרסם את התמונה הזו בעמוד הפייסבוק שלו וכתב
"These times define me in this town. Johnny. Lockdown 2012."
אני חושב שהוא זה שצילם אותה.
משהו במראה של הבניין הזה גרם לי לתחושת אי נוחות חזקה,
אז קראתי קצת על הבניין, Trellick Tower.
הוא נבנה בסגנון אדריכלי שנקרא "הסגנון הברוטאלי" ולאדריכל שתכנן אותו קראו גולדפינגר, לא פחות.
אני לא חושב שהבניין הזה יכול היה לייצג משהו אחר מלבד יאוש אורבני ואנושי, וכשלומדים על הבניין, ברור שהאפלה הזו שחשבתי שאני מזהה, היא משהו שקיים בו באופן מאוד מוחשי, גורל שנגזר עליו לקיים.
האסוציאציה הכי קרובה שיש לי לבניין הזה היא "מערות הפלדה" של אסימוב שמתאר "תרבות של ערי על המתפקדות כאורגניזם מלאכותי, מערות של פלדה, בני אנוש ורובוטים משתלבים יחדיו לקומפלקס ענק של אדם ופלדה…"
אסימוב עושה את מה שסופר מד"ב טוב חייב לדעת לעשות.
הוא כותב על זמן ומקום אחרים אבל בסוף הוא הרי מדבר עלינו ועל העכשיו שאנחנו חיים בו.
אם זה בבניין קודר בלונדון, אם זה בקליפ של r.e.m, פקקי תנועה אינסופיים כשאנחנו נוסעים אל או חוזרים מהעבודה (ואוי, כמה הקליפ הזה חי בלופ אצלי בראש מדי יום)
אם זו הקומיקאית האדירה לילי טומלין שאמרה ש"במרוץ העכברים, גם אם אתה מנצח, אתה עדיין רק עכבר", אולי משפט הזן הכי משפט זן ששמעתי מימי, או המשפט ההוא על חיים של יאוש שקט.
בסופו של יום, כולנו חוזרים למעין מערת פלדה משלנו, כולנו גרים באיזה "מגדלי טרליק" בגרסא כזאת או אחרת, ולכולנו יש רגעים יום יומיים שישתלבו בקליפ הבא של r.e.m.
אני לא מוצא בזה נחמה, רק מוטיבציה להניף אגרופים ולהלחם על מנת להשיג את מה שאני רוצה.
וזה בטח לא דירה בבניין כעור ועצוב.

בחורות שאומרות כן ותמונות אחרות

פוסט תמונות\ציורים
1. תמונה של שלוש אחיות, הבכורה היא פאולין מארדן (Pauline Marden), האמצעית ג'ואן באאז, והצעירה מבין השלוש, מימי פארינה (Mimi Farina) המנוחה, בפוסטר שנועד לגייס תרומות לתנועה נגד מלחמת ויאטנם.
צלם: לארי גייטס (Larry Gates)


2.אליה פרננדז (קישור)
Seven nation army.

3. וויליאם מריט צ'ייס – נערה בקימונו סיני (קישור)

4. בוב וג'ימי משחקים כדורגל, פרנק משחק פינג פונג.

ממעמקים

""…יצירות אמנות הן תמיד תוצר של היות-בסכנה, של הליכה-עד הסוף למעמקי החוויה,
עד המקום שאיש אינו יכול ללכת הלאה משם.
ככל שתרחיק לכת, כן תיעשה החוויה עצמית יותר,
אישית יותר, יחידית יותר,
ויצירת האומנות-היא בסופו של דבר הביטוי ההכרחי,
הבלתי ניתן לביטוי, של יחידיות זו…"

ריינר מריה רילקה – "מכתבים על סזאן"

וכמה זה נכון לכל שיר או ספר או תמונה שנגעו בי בחיי
כמו התמונה הזו של צ'רלס ק. אבס שגורמת לי להרגיש פחד וכמיהה למשהו שאני לא מסוגל להגות בקול.

Lunchtime atop a Skyscarper
BE001089

הגיעני במייל

אני לא חסיד גדול של כל הזבל שמסתובב במייל.
כל מיני אנשים שמרגישים צורך לשלוח לי את כל השטויות הלא מעניינות ששלחו להם אנשים משועממים לא פחות.
לא ברור לי למה אנשים חושבים שכל הקטעי וידאו\מצגות פאואר פוינט האלה מעניינים.
אבל פה ושם בכל זאת מגיע משהו מעניין.
תמונות מדרך למנזר בסין, אי שם על ראש ההר.
פשוט עוצר נשימה.

pic13030

pic27506

pic24946

pic18588

pic16413

pic00900

pic06422

pic29168

קאנון מהופך ונערה עם ויולה

קראתי עכשיו קטע יפהפה בבלוג של בועז כהן ברשימות.
הקטע לווה בתמונה מרשימה לא פחות של נערה ו-ויולה.
התמונה עשתה עלי כזה רושם שאני חייב להביא אותה גם לכאן ואני מקווה שלבועז לא איכפת לחלוק אותה איתי.
התמונה צולמה על ידי אלן מייסון.
התמונה התחברה לי (גם אם באופן רופף) לספר שקראתי פעם ונקרא "קאנון הפוך".
למרות אי אילו השגות שיש לי על הספר, ההרגשה שאפשר היה להוציא יותר מהסיפור הזה ושהוא היה קצר מדי, זה עדיין ספר שהשאיר עלי רושם אז.


קאנון מהופך

"כך מספרים על מקורם של כלי הקשת: יום אחד נכמרו רחמיה של האלה פארוואטי, רעייתו של שיווה, על האדם בשל הגורל הצפוי לו בהרפתקה שלו עלי אדמות, ולכן החליטה להעניק לו דבר מה שיגן עליו מפני השדים, משהו שבזכותו – אם יחפוץ – יוכל למצוא גם על פני האדמה את עולמם של האלים.
ואולם, שיווא קינא במחווה הזאת של של פארוואטי ובהמלומה אחת ניפץ את מתנתה.
השברים נפלו לימים וליערות והפיחו רוח חיים בכונכיות ובצבי הים, הטביעו את חותמם בעצים וירדו אל חלציה של האישה.
רק הקשת לבדה הגיעה בשלמותה אל האדם, אבל דורות רבים שימשה כלינשק בלבד.
היא היתה המיתר הרוטט הראשון.
חלפו עידני אל רבים עד שעלה בידי האדם לבנות משיריון צב את הקתרוס הראשון שלו, אם כי בימים ההם עדיין נהגו לפרוט עליו באצבעות.
אולם, רק כשעמדה בפתח התקופה החדשה, המפחידה מכולן, גילה האדם שהקשת שלו יכולה לשמש בידיו כלי להרטיט את המיתרים ולחקות את הצליל המתמשך שברא את העולם, את המשב שעלה מבגדיו המתבדרים של האל המרקד השולט בתבל ומכונן את סדריה".

('קאנון מהופך' – פאולו מאורנסיג)

על הספר:
"בשנות השלושים של המאה הקודמת, באקדמיה למוזיקה שחניכיה חיים במשטר קפדני וקשוח, נרקמת ידיות אמיצה בין שני נערים.
האחד, כנר מחונן, בן למשפחת איכרים מהונגריה.
השני, יורש יחיד למשפחה אריסטוקרטית אוסטרית שנאחזת בכל כוחה בגינוני מעמדה ובמותרות שמעניק לה ייחוסה.

כינור יפיפה ונדיר מהמאה השבע עשרה צופן את סיפור הגילגולים שעוברים השניים על רקע שקיעת אירופה במחול הטירוף של גרמניה הנאצית ואת המפתח לפענוח יחסיהם המורכבים.
לימים מוצג הכינור למכירה פומבית בלונדון.
שני אנשים מבקשים אותו לעצמם.
האחד טוען שידוע לו סודו הנורא, והשני מביא את סיפורו.

פאולו מאורנסיג משתמש בספרו בטכניקות שאולות מעולם המוזיקה ושוזר ביד אמן מספר עלילות לסיפור אלפטי אחד.
סיפור אפוף יצרים, מתח ומיסתורין שקוראים בנשימה עצורה, ובדומה ליצירה מוזיקלית מסוג קנון מהופך אפשר לספרו מן ההתחלה אל הסוף ומן הסוף אל ההתחלה.

פאולו מאורנסיג נחשב כיום לאחד הסופרים הבולטים באיטליה.
רק לאחר שהיה בן חמישים יצא לאור ספרו הראשון.
קודם לכן עסק במלאכות שונות, בינהן שחזור כלי נגינה עתיקים.
'קנון מהופך', ספרו השני, זכה להצלחה עצומה ותורגם לשפות רבות".

געגוע רפאים

להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה חלק מהמציאות שלך.
אישה, מקום, מבט.
כמה אנשים מצאו את עצמם מאוהבים בדמות מספר כמו פראני גלאס , או באיזו זמרת בזכות משפט אחד או שניים ("אז מצאת בחורה עם מחשבות עמוקות, מה כל-כך מדהים במחשבות עמוקות"?), או בגלל חצי אנחה בין שורה לשורה שהמסה לכם את הלב.
פעם זה היה קורה לי כל הזמן.
אחר כך התבגרתי, או סתם נהייתי קהה לרגשות ושבע אכזבות.
העיר דורהאם היא עיר כזאת שאני מרגיש צביטה קטנה בלב כשאני רואה את התמונות בבלוג הזה.
גם את הבלוג הזה מצאתי באתר של תחרות הצילומים שהזכרתי אתמול.
התמונות האלה מזכירות לי אותה .
המקום שהיא גרה בו.
שהזמן זוחל בו ולא צריך לרוץ לשום מקום.
קצת הזכיר לי סצינות מ"איידהו שלי" ודיוויד לינץ'.
זה כנראה בגלל החלק שבי שצורח שלא יכול להיות מקום כזה.
האמת שאני גר במקום שהוא קצת כזה.
הכל איטי, הכל חוזר על עצמו.
כל יציאה לרחוב, כל שיחה במפגש מקרי.
מקום כזה שרואים בסרטים אמריקאים, כשהגיבור נוסע באוטובוס של "גריי האונד", ומביט מהחלון בזמן שהאוטובוס עובר בעיר קטנה, וכולם מתרכזים בפנים שלו ואף אחד לא מקדיש אפילו רגע אחד של מחשבה לילד שהבליח לרגע ברקע, דרך חלון האוטובוס או לקשישים על הספסל, כי הם סך הכל תפאורה בדרך לאנשהו, ברקע של סיפור גדול יותר.
וככה זה כאן, וככה החיים שלי מרגישים. כמו הבלחה לשניה בחיים של אנשים אחרים וללא זכות קיום משל עצמם.
והדבר שהכי קשה להתמודד איתו זו המחשבה שגם למקומות אחרים אין מה להציע לי.
דרך להפוך ליותר משבריר שניה חולפת של מישהו.
אבל איכשהו, בתמונות האלה, זה לא נראה כמו הגיהנום אלא כמו סוג של גן עדן.
העיר דורהאם והסביבה.

חתום בלחיצה

ללא עקבות הוא השם של בלוג צילומים שנבחר על ידי פאנל שופטים ממגזיני צילום שונים כבלוג הצילומים המוצלח ביותר בקטגוריה שהוקדשה לצילומים במדינות ארה"ב (קיימות קטגוריות לאזורים אחרים בעולם גם-כן).
זה אתר התחרות עם הזוכים של השנה והשנה שעברה בכל הקטגוריות.
הנה תמונה אחת שמצאה חן בעיני במיוחד.
זוג שלא ברור לאן הוא מסתכל, אדם אחד, מוטרד למדי אם לשפוט על פי המראה שלו, עם מבט שלא מסתכל על שום דבר, ואשה אחת שלובשת בגדים בצבע שמבדל אותה מהאחרים בסביבה המיידית ואולי עומדת לבקש מהאדם שיזוז מעט כדי שתוכל לשבת.
שלושת אלה (ואני מחשיב את הזוג כישות אחת לצורך העניין), ככל הנראה לא מכירים אחד את השני, סביר להניח שלא נפגשו לפני כן ולא ייפגשו לאחר מכן, ובכל זאת, הם כלואים וקפואים לנצח וביחד.
בגלל מבקר אחד מלונדון שלחץ על כפתור במצלמה כשהוא היה בטוח שאף אחד לא שם לב.

ההריסה של תחנת הכוח הגרעינית באורגון

למיטב הבנתי, לא מדובר בהריסה של כל התחנה אלא רק של חלק ממנה (נדמה לי שמדובר במגדל הקירור).
הסיאטל טיימס מספר בהרחבה.
בכל אופן ובלי קשר למה שקורה שם, פיצוץ של מבנים תמיד משמח אותי:)
אורגון נראית נורא יפה, ומראיון שנערך השבוע עם לינוס טורוואלדס, משתמע שאורגון היא הבירה הלא רשמית של תנועת הקוד הפתוח.

ותמונה מאוד מוצלחת מזווית אחרת.
מגדל הקירור נראה כמעט כמו ישות נושמת ברגע של הפיצוץ.