"Such a classic girl…"

בבלוג זה מוסיקה זה עלה פוסט שמדבר על גסיסתה של המוסיקה הקלאסית בימינו בפוסט ביקור התזמורת
למרות שאני לא איש מובהק של מוסיקה קלאסית ולא חוקר של אופנות במוסיקה, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה נקודות שבעיני פשוט מוטעות.

הטיעונים שהובאו הם בעיקר שאין קהל, אין כסף בתחום, אין כמעט מוסיקה קלאסית ברדיו וגם כשיש, מיעוט פרסומות מראה שאין ביקוש לתחנה.
אני חושב שאת כל מה שכתב אפשר להלביש על ג'אז, אבל מי בדיוק יעז לטעון שהג'אז גוסס?

מוסיקה קלאסית פחות פופולרית מאשר בעבר וזה תהליך טבעי.
מוסיקה הרבה יותר נגישה להמונים בימינו מאשר לפני 100 שנים.
אופנות משתנות, טעם ההמונים לא קופא על שמריו.
הדרך שבה אנחנו צורכים מוסיקה שונה.
יש הבדל בין מה שנדרש כדי להנות משיר פופ של שלוש דקות לבין יצירה קלאסית מבחינת זמן וריכוז והרדיו יעדיף לנגן שירים של חמש דקות מאשר קטעים ארוכים יותר מתוך יצירות קלאסיות.
גם בתקופות השיא של מוסיקה קלאסית, תמיד נכתבו שירים "עממיים" יותר, אבל מה ששרד את העשורים והמאות הן היצירות "כבדות" בהעדר מילה מתאימה יותר.
תחשבו על שיר ששמעתם היום ברדיו.
עכשיו תשאלו את עצמכם אם בעוד 200 שנה השיר הזה עדיין ינוגן.

נקודה שמאוד הודגשה על ידי הכותב היתה שתזמורת קלאסית מחייבת אנסמבל שלם ואיך אפשר להתקיים כאשר יש יותר אנשים בקהל מאשר על הבמה.
זה חצי נכון, יש גם הרכבים קטנים יותר תחת המטריה של מוסיקה קאמרית והפעות יחיד או נגן פסנתר\צ'לן עם זמר\זמרת.
מוסיקה קלאסית מגיעה בצבעים וצורות רבות.
גם הטענה של יותר אנשים בקהל מאשר על הבמה זה משהו שיגיד רק מישהו שכנראה לא נכח בקונצרט בחייו.
דווקא בעולם הרוק\פופ המצב הזה שכיח.
מה גם שמוסיקאים לא מתפרנסים רק מהופעות כאלו.
לדוגמא, אבי סינגולדה, אולי הגיטריסט הכי עסוק בארץ, וזה לא בגלל ההופעות שלו עם שלמה ארצי.
הוא מלמד, הוא מקליט עם אנשים שונים, חלקם חובבנים שרוצים להגשים חלום.
לא כל הכסף מגיע מקונצרטים וקשיי פרנסה ממוסיקה זה לא משהו שייחודי למוסיקאים קלאסים כפי שאפשר אולי להבין מהכותב.

העובדה שיש מעט מאוד מוסיקה קלאסית ברדיו זו לא סיבה לגאווה גדולה, אבל זו גם לא האינדיקציה לגסיסת המוסיקה הקאלסית.
מתי בדיוק שמענו לאחרונה מטאל ברדיו, יותר שיר ג'אז אחד ברצף, דאבסטפ או שיר רגאיי שהוא לא של בוב מארלי?
מעט מאוד כאלה, אם בכלל, מתנגנים.
להסיק מזה שמדובר בסגנונות מתים זה ללכת רחוק מדי.

המוסיקה הקלאסית לא הולכת למות בקרוב. על זה אני והכותב מסכימים
לעומת זאת אני לא חושב שהיא גוססת.
ירידה בפופולריות כן, כבר כתבתי למעלה למה זה קורה.
אבל אני יודע שהעולם הקלאסי רוחש ובוחש.
צעירים מכל העולם עדיין נוהרים לוינה כדי ללמוד ניצוח וביצוע וכתיבה ושירה בדיוק כמו במרכזים אחרים בעולם ובדיוק כפי שעשו במאות הקודמות.
בשתי אופרות שנכחתי בהן לאחרונה בשתי ערים שונות, וגם זאת לאחר שהשגתי כרטיסים בעמל רב, האולם היה מלא.
אחד מרבי המכר הגדולים בעשור האחרון היה ספר שנקרא "מוצרט בג'ונגל" של בלייר טינדל, לשעבר נגנית האבוב בפילהרמונית של ניו יורק שעל פי ספרה על התזמורת מופקת סדרה מצליחה (וממולצת!), מראה שעדיין יש עניין בעולם הקלאסי, גם אם צריך לתבל אותו בקצת סקס וסמים כדי למכור.
מעטים האנשים שצורכים תרבות באופן קבוע ולא שמעו על ג'ושוע בל או על יו-יו מא.
בסופו של יום, אני חושב שלהגיד שהמוסיקה הקלאסית מת\גוססת זה שווה ערך לכל אלה שכבר אמרו שמתה השירה.
רבים אמרו זאת, רובם כבר מתו בשיבה טובה והמוסיקה הקלאסית וגם השירה, עדיין איתנו.

ואחרי שכל זה נאמר, קחו לכם שמונה דקות להנות מהיצירה הנהדרת הזו שאספתי לי מבית המוסיקה בוינה.

נ.ב לכותרת אין קשר לפוסט, למרות שלקוחה משיר שהוא קלאסי בדרכו שלו:)

ערב עם הדוכסית

אנחנו יושבים על ספסל מחוץ לתחנה המרכזית החדשה בת"א.
אני. השותפה לדירה. דוכסית רוסיה אחת שבאה איתנו מחיפה.
היא שיכורה לגמרי.
הרושם הראשוני שלי ממנה היה מאיים.
הגענו לאסוף אותה.
היא נכנסה לרכב וצרחה.
שידעו שיש לה לב שבור.
היא יפה, רזה. רזה מדי בעצם.
ויש לה לב שבור.
כל כולה אומרת כאב.

אחר כך אנחנו נוסעים לתל אביב
אנחנו אמורים לפגוש שתי חברות ירושלמיות של השותפה.
בינתיים השותפה והדוכסית מחליטות שהן צריכות לשתות עוד קצת וקונות בקבוק יין.
בשלב הזה הדוכסית כבר איבדה את העשתוונות.
שרה ורוקדת עם עצמה ברחוב.
עושה פרצופים לכל אחד שעובר על ידינו.
בעיקר עובדים זרים מכל מקום.
אחר כך היא מתיישבת לידינו.
"אני, שרגילה לשבת במסעדות בשמלות ערב…יושבת על ספסל בתחנה המרכזית ושותה יין זול!!!! לאן הגעתי…."
אני מבין אותה לגמרי.

אחר כך הדוכסית מתחילה שוב לרקוד.
אני עומד בגלל שקר לי והיא נצמדת אלי ורוקדת איתי.
אני מובך.
היא שומעת משהו באוזניות שלה, ברוסית ומתרגמת לי.
השיר אומר שכל אחד יכול לשלוח יד ולשבור לציפור את הכנף.

הכל נראה כל כך ריק ומייאש בשלב הזה.
ועדיין, יש משהו מוכר ומנחם בעליבות הזאת.
מרגיש כל כך עלוב וכל כך טוב באותו הזמן.
ברגעים כאלה אני מרגיש חופשי. במקום הכי נמוך אף מסכה לא תועיל.

"חופש זה רק מילה אחרת ל"אין מה להפסיד".
אמן.
כל העולם הזה יכול ללכת להזדיין.
שלושה דפוקים וזרוקים על ספסל בתחנה המרכזית ואני מרגיש משהו שכבר יותר מדי זמן לא הרגשתי.
כמעט אושר.

If I leave here tomorrow
Would you still remember me?
For I must be travelling on, now,
'Cause there's too many places I've got to see.
But, if I stayed here with you, girl,
Things just couldn't be the same.
'Cause I'm as free as a bird now,
And this bird you can not change.
Lord knows, I can't change.

Bye, bye, its been a sweet love.
Though this feeling I can't change.
But please don't take it badly,
'Cause Lord knows I'm to blame.
But, if I stayed here with you girl,
Things just couldn't be the same.
Cause I'm as free as a bird now,
And this bird you'll never change.
And this bird you can not change.
Lord knows, I can't change.
Lord help me, I can't change.

רוק&רול

ווניה בן ה10 מתבשר על ידי הוריו שהוא למעשה נער יהודי בשם יצחק ושהוריו החליטו להתחיל ולקיים את עול המצוות, בניגוד לדרך שבה חיו עד היום.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל זה חלק מתוכנית גדולה יותר שנרקמה עבורו.

"בפעם הראשונה הבין ווניה שאם עליו נגזר לא ללכת יותר לשיעורי בית הספר, עונשו של אביו חמור יותר
"איבדת את העבודה באוניברסיטה?",
אבא השתעל קלות, "הסטודנטים שלי יבואו אלי".
"אם יוכלו למצוא אותך" אמרה אמא. עדיין עם אותו חיוך מוזר על שפתיה.
הם ימצאו אותי! או שלא!, בכה אבא, "אנחנו נאכל, או שלא, אבל אנחנו נביא את ווניה – יצחק- אל מחוץ לארץ הזו כדי שיגדל במקום שהפה הזה שלו, חוסר הכבוד לכל מי שלא עומד בסטנדרטים המעורפלים שלו, היכן שיתיחסו לזה כיצירתיות, או פקחות או רוק'נ'רול"
"רוק'נ'רול זו מוסיקה" אמר ווניה.
פרוקובפייב זו מוסיקה, סטרווינסקי זו מוסיקה, צ'ייקובסקי ובורדין ורימסקי-קוסאקוב ואפילו רחמנינוב זו מוסיקה הם זה מוסיקה.
רוק'נ'רול זה נערים מתחכמים בלי כבוד, אתה זה רוק'נ'רול"

מתוך "מכושפת" של אורסון סקוט קארד.

בסוף קרעתי את התמונה

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

ואז היא אמרה

בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג'אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש"I've been drawn into your magnet tar pit trap" כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה "היי" וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
"הכלב שלי מת"
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.

תקציר הפרקים הקודמים

בערך מלפני שעה.
יצאתי מהעבודה. חצות.
התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני אוהב אותה.
רע לי בלעדיה.
שפכתי הכל, עייף מהעמדת הפנים
אחר כך התעדכנו בנעשה בחיי השני.
יש לה חבר, כבר חצי שנה.
כשחזרתי הביתה שלחתי לה שיר בדואר האלקטרוני שמדבר על התסכול שבלנסות ולגרום למישהו אחר להבין אותך.

"Im not going down on my knees,
Begging you to adore me
Cant you see its misery
And torture for me
When Im misunderstood
Try as hard as you can, Ive tried as hard as I could
To make you see
How important it is for me

Here is a plea
From my heart to you
Nobody knows me
As well as you do
You know how hard it is for me
To shake the disease
That takes hold of my tongue
In situations like these"

אני מרגיש מוטרף, אני הולך לקחת אותה מהחבר שלה.
קודים של התנהגות, כבוד. על הזין שלי הכל.
לא עשיתי שום דבר כזה קודם בחיים.

סימליות

הבלוג הזה נפתח בגלל אשה אחת. ועוד אשה. ואני ששמתי את עצמי בינהן מבלי להיות מסוגל להשתחרר מרגשות האשם שעכשיו אני מבין שאולי לא היו צריכים להיות.
יש כאן נשים אחרות.
מישהי מלפני הרבה שנים, ומישהי מלא כל כך מזמן ומישהי מעתיד אפשרי.
עכשיו שלחתי לינק לשתיים מכל אלה והדבר הבא שאני הולך לעשות זה למחוק מהזכרון הסלולרי והאמיתי, את המישהי שאני הכי רוצה כי זה נגמר באמת וכל עוד אני שומר את המספר שלה, קיימת תקווה, והתקווה הזאת עוצרת אותי.
וסוף לסיפור.