Bad Boy Alex

130129-dirty-beaches

Dirty Beaches הוא הדבר הנכון.
הוא מגניב למרות שהוא לא מנסה להיות כזה.
מספיק להקשיב למוסיקה שלו או לקרוא את הראיון הזה בפי'צפורק, אחד הראיונות הכנים שקראתי לאחרונה, וזה הופך אותו בעיני גם לאחד המעניניים, כדי להבין שהקוליות זורמת לבחור בדם.
הוא נראה לא רע, סוג של פושטק מהפיפטיז מעורבב עם אמינם אסייתי, קול של זמר רוקבילי מהפיפטיז, אלבום בכורה שהפיל הרבה אנשים מהרגליים, הוא עושה מוסיקה שהשורשים שלה נטועים בעבר הרחוק ומצליח להשמע עדכני ועדיין מרשה לעצמו לצאת מהמסגרת של עצמו עם ניסיונות מוסיקליים.
אין כאן טיפת פוזה.
אפשר להבין את זה מהראיונות איתו, או מהקשבה למילים, או מהתגובה שלו ביוטיוב למעריץ שכתב על שיר חדש שלו ש"הוא ציפה למשהו אחר" וקיבל את התגובה הבאה על הראש (אחר כך באה התנצלות),
" i don't care about pleasing your expectations . i just do what i want to write. you can judge it all you want. modulated synth chords. i was crying my fucking eyes out when i wrote this and punching myself in the face. i don't give a shit what peoples expectations are. This is why I'm doing this record. its for myself and my life."

הפעם הראשונה שלי עם שני

לקח לי הרבה זמן להגיע להופעה של שני קדר.
ה-ר-ב-ה זמן, ואני לא מתכוון במונחים של קילומטרים או שעות נסיעה לכל כיוון.
גם מזה היה.
קצת יותר מעשור.
זה כמה זמן שלקח לי.
אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי אליה, לשירים באתר הבמה החדשה, אולי דרך מכרים באתר "הייד פארק" שהכירו אותה, ואז התחלתי לבקר באתר שלה שהתארח ב"אהמ.נו", ומתישהו התפרסמה בקשה בשמה בבלוג "זגוגיות" למי שמרכיב משקפיים, אם אפשר אולי לשלוח לה טקסט בנושא, לעבודת סיום בשנקר.
ולמרות שאף פעם לא דיברנו, מעבר לכמה משפטים בודדים בוירטואליה, היא איכשהו תמיד היתה ברקע, ואני הקפדתי לבדוק כל תקופה מסוימת אם יש משהו חדש באתר שלה שהתעדכן לעיתים נדירות, וכמה ששמחתי לגלות שם דברים חדשים.
אם זה הקאברים-הנהדרים-ללא-יוצא-מן-הכלל-שלה, פעם זה לסמאשינג פאמפיקנס, ופעם זה לג'ון פרושיאנטה, ואם זה האלבום unlit cigarets, המקסים שהיום לא נספר במניין האלבומים הרשמי, ואני חייב לה הכרות עם לפחות זמרת אחת, מארי-ג'יין וייט דרך מיקסטייפ בשם Black Wave / Bad Vibratio שערכה פעם.
אחר כך כבר היה את Bloodlines שהוא פסקול של תקופה.
בדירה האחרונה שהתגוררתי בה בעיר הצפונית, כחלק מתהליך המעבר, העברתי כמה ימים עם דליים של צבע לקירות, רדיו-דיסק של סוני, מזרון לישון עליו, גיטרה ושני דיסקים שהתנגנו מהבוקר עד הערב, כשהראשון היה Bloodlines והשני היה של ג'ימי הנדריקס שבאותה תקופה הפך להיות המוסיקאי האהוב עלי
וכך, הייתי חוזר מהעבודה, צובע את הדירה בזמן שאני שומע את שני, ובערב יושב עם הגיטרה ומתאמן לצלילי ג'ימי, וכשסיימתי לצבוע, המשכתי לגור בדירה הזאת עם המזרון, הגיטרה, ושני הדיסקים, כי לא הרגשתי שאני צריך יותר, והאמת שהיא שאם היתה לי האפשרות, גם היום לא הייתי לוקח יותר לדירה חדשה.
בתקופה הזאת של Bloodlines, שני התחילה להופיע בכל מיני מקומות, רק שהם היו רחוקים מדי בשבילי, או שהחיים היו עמוסים מדי או תירוץ אחר, ולמרות שרציתי, לא הגעתי ללראות אותה בהופעה, והאמת שזה בסדר, כי היו לי את השירים שלה, ואני לא מת על הופעות.
ועכשיו, יש אלבום חדש.
ניהול מצבי משבר, והוא הפסקול של התקופה הזאת בחיים שלי.
האלבום הזה בא בתקופה של משבר אצל שני, אם הבנתי נכון, אחד שאולי כבר הסתיים, אבל אצלי יש משבר אחר ומתמשך, והוא בטח לא מנוהל, אני נותן למשברים לנהל אותי.
עד שתהיה עבודה חדשה, ודירה חדשה, וכנראה בעיר אחרת.
לברוח מהבעיות. מי אמר שזה לא פתרון? (חוץ מאולי, אדי ודר:)
בינתיים אני בגיהנום.
אני חולם עליה, ואלה חלומות של כעס, רוב הזמן, ואז אני מתעורר ולא נרדם שוב.
ואני, בהיותי מי שאני, לא יודע לשחרר ולהמשיך הלאה והיא לא עוזרת כי היא כותבת שאני חסר לה.
ואולי מראש אין סיכוי להמשיך הלאה, עד שיבוא השינוי הגדול בחיים.
אז בינתיים יש לי את התקליט החדש של שני.
קניתי שני דיסקים בהופעה.
אחד לי ואחד כמתנה
הוצאה מוגבלת של 500 עותקים
מספר 34 שלי, ו33 עדיין בעטיפה שלו.
זה הפסקול של המשבר הגדול נוכחי.
"עדיף להתאהב בתמונה הגדולה,
ולא בפרטים,
מרחוק
אי אפשר לראות
את כל הפגמים" (מתוך: רוחק ראיה), זו כנראה ההגדרה הכי טובה לכל הסיפור הזה, שבגללו אני לא יכול לישון.
"אין פה שום דבר לדבר עליו,
רק לצפות בכל התאים שלי,
מתפרקים" (מתוך: כל האורות).
שיר אחרי שיר, כל אחד נוגע בעצב חשוף אחר.
החיים שלי כפי שסופרו על ידי שני קדר.
הסגנון שונה מהאלבום הקודם.
פחות מופק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פחות פופ, יותר גיטרות גאראג'.
זה מוצא חן בעיני.
שני נשמעת הרבה יותר קרובה ככה.
אני כל כך אוהב את הקול שלה.
וסוף סוף אני בהופעה וזה היה שווה את ההמתנה.
זה היה שווה לתת לעצמי לשים את הבעיות, ואת הלחץ, את החובות חברתיים ובעבודה, והלב השבור וחוסר השינה, להעמיד פנים לכמה שעות שכל זה לא משנה, לשים הכל בצד ולתת לנשמה שלי להחלים, ונראה שהגעתי למקום הנכון.
שני נתנה הופעה מאוד אנרגטית, העיבודים לשירים הישנים מ bloodlines הפכו אותם לטובים יותר.
היה כל כך ברור שהיא נהנית על הבמה וזה עבר לקהל.
הלהקה היתה מאוד מרשימה, יחידה קטנה ומגובשת.
שני נהדרת.
ובתור בונוס, שני קאברים שלה, אחד לשיר "רגיש מדי" והשני לhe hit me and it felt like a kiss שאחד מהם (הראשון) הכרתי רק במעורפל והשני שלא הכרתי בכלל, הפכו מיידית לשירים שאני אוהב במיוחד וזה עוד לפני שחזרתי הביתה להקשיב למקור.
הדרך הביתה היתה ארוכה.
שעה קפואה על הספסל ברכבת מרכז, עוד שעה וחצי של נסיעה ועוד הליכה בקור וכדי להכנס הביתה קצת אחרי 03:00, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי עיניים היה שמזמן לא הייתי בהופעה כזאת שהשאירה לי חשק של עוד.

Sacred Music*

לחזור הביתה.
לקח לי קצת זמן לנסח לעצמי את ההרגשה, אבל זה מה שזה היה.
כמו רובנו, חנויות תקליטים הן מקום שלא ביקרתי בו כבר הרבה הרבה זמן.
הסיבות ידועות.
את המוסיקה משיגים בדרכים אחרות.
חנויות ספרים ומוסיקה, שם היתה השכלה האמיתי שלי.
ספרינגסטין שר ש "למדנו מתקליטים של שלוש דקות יותר מכל דבר שלמדנו בבית הספר", וזה הכי נכון שאפשר לגבי.
בבית הספר לא היה שום דבר שיעניין אותי, ולעיתים קרובות מדי הייתי עולה על האוטובוס שהוביל מעיירת הפיתוח הצפונית ואל חיפה, לבזבז את מעט הכסף שהיה לי.
המטרה: האוזן השלישית שעוד היתה במדרחוב נורדאו ו"פיקדילי", והג'אנק.
לפעמים זה היה לקנות דיסקים, לפעמים הייתי צריך למכור דיסקים כדי לרכוש חדשים (ועל חלק מאלה שמכרתי אני מצטער עד היום).
וחנויות מוסיקה, וזה נכון לגבי כל חנות שנכנסתי אליה, היוו מקדש עבורי.

זה היה יום חופש.
אני בחיפה כולל שלוש אחיינים שלקחתי למדעטק.
הם תושבי הקריות אבל צעירים מדי מכדי להכיר את חיפה, אז עשיתי להם סיור בכמה מהמקומות שאהבתי לברוח אליהם כנער.
הגענו לכרמל, וידעתי שהם אף פעם לא היו בחנות תקליטים.
בטח שלא רכשו דיסק.
מה שעבורי היא מציאות שנוצרה, להם זו מציאות מולדת.
מוסיקה היא לא משהו שקונים בחנות או משלמים עבורו.

אני שוב בבית.
ברקע מתנגן משהו שאני לא מכיר, וזה נשמע כמו הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי.
ואני בטוח שכל דבר אחר שהיה מתנגן שם היה נשמע לי טוב אותה מידה
למוסיקה במקומות כאלו יש נטיה כזאת, להשמע כמו הדבר הכי מדהים ששמעתי בחיים.
הילדים מסתכלים על המוצגים הארכיונים שסביבם, דיסקים ותקליטים.
אני והמוכר בוחנים אחד את שני.
הוא שואל אם אפשר לעזור, ולאט לאט מתחילה להתנהל שיחה
הוא המליץ לי על תקליט של Hawkwind, אני שואל אם זו הלהקה ש"למי" מ-מוטורהד היה בה פעם, לאיזה שתי דקות לפני שנזרק בגלל שנתפס עם סמים כאשר חצו גבול כזה או אחר.
קצת דיברנו על זה שהיום לא קונים דיסקים מלבד קומץ משוגעים לדבר.
המשכנו לדבר על מוסיקה ולהקות, דברים איזוטורים לגמרי,להקות ואנשים שהפציעו לזמן קצר ונעלמו מלבד בזכרון של המשוגעים לדבר, שיחות שלא יוכלו להתקיים בשום מקום אחר

הייתי מאוד מרוצה מהשלל.
1. My War של בלאק פלאג.
האלבום הזה שנוי במחלוקת בין המעריצים בגלל שהיה כאן איזשהו שינוי כיוון מוסיקלי.
אני מהאוהבים, אבל מודה שלא כל הזמן הייתי בצד הזה.
בסופו של יום, מדובר באלבום ראוי ומבחינתי, זה האלבום שבו בלאק פלאג בעצם הפכה להיות הלהקה של רולינס.
אני עדיין אוהב מאוד את החומר הקודם שלהם, ואולי אפילו יותר, אבל לMy War יש מקום של כבוד על המדף.

2. Bad Music for Bad People של הקראמפס.
להקה ברשימת הto-do שלי, והדרך הכי טוב להכיר מוסיקה היא לקנות אותה ולשבת להקשיב לה.
זה מסוג הדברים שאף פעם לא ישתנה עבורי.
מה שלמדתי על התקליט הזה הוא שמדובר באוסף שהוציאה חברת התקליטים לאחר פירוק הלהקה.
המעריצים שונאים את האוסף הזה כי לטענתם (והם כנראה צודקים) מדובר בניסיון סחיטת כסף.
מכל הדיסקים שקניתי, זו הרכישה שאני הכי מרוצה ממנה וכבר שבועות ארוכים שאני מנגן את הדיסק הזה.
אני אוהב בו הכל.
את העטיפה, את השם, את המחיר הזול שבו קניתי אותו, את העובדה שעל הפלסטיק השחור יש מדבקה עם השם של בעליו הקודם של הדיסק והכיתוב God Save the queen.
וזה לפני שמגיעים לשירה והמילים של לקס אינטריור, הגיטרות של פויזן אייבי ושל קיד קונגו פאוורס, מגדולי גיבורי הגיטרה שלי, עוד מימיו עם חברות הזרעים הרעים של ניק קייב.

3. 3ח (שלוש חית) זה משהו שלקחתי על סמך המלצה של המוכר בלבד ובלי הכרות מוקדמת מלבד השם עצמו.
המוכר אמר שזה שילוב של הארדקור עם ניו וויב ואמרתי שבשבילי זו בעיה כי אני מאוד בעניין ההארד קור, אבל ניו-וויב ואני לא חברים.
אבל לקחתי את הדיסק בכל זאת וקיבלתי בעיטה לראש החל מהאקורד הראשון.
אם תהיה לכם הזדמנות, רוצו לקנות מהר לפני שיעלם.
הדיסק הוא הוצאה מחודשת של אלבום שיצא במקור ב500 עותקים + דיסק נוסף עם הקלטות מאוחרות יותר שלא יצאו עד לדיסק הזה.
אני בטוח שהשכנה תאהב את הציטוט הבא מהעטיפה:
"3ח' (או ח3') היו אחת הלהקות הטובות והחשובות שקמו בעירנו והם מסמלים בעיני את התקופה שבה ירושלים החלה להתנער קצת מהקדושה והדביקה שלה ולהיות יותר עיר במובן האורבני הסתמי שיש בה גם בטון ואספלט ששולט ולא רק 'אבן ירושלמית'” (מוריס צרפתי)

4. MC5 – Purity Accuracy.
לא שמעתי על הדיסק הזה, ובתור פנאט של החמישיה מעיר המנועים, לא התכוונתי להשאיר את הדיסק הזה על המדף.
אוסף של דמואים, גרסאות מוקדמות וביצועים מהופעות חיות.
צילום של החמיה מופיע על היסק עצמו, והם נראים בדיוק כמו שהם נשמעים.
כבדים.
רציניים.
לא חבורה שלא היית רוצה להתקל בה בסמטה חשוכה או לעלות לבמה אחריה, כי הmc5 לא לוקחים שבויים.

5. הדיסק האחרון ברשימה (והאל עדי שכל כך רציתי לקחת עוד, אבל צריך להיות מבוגר אחראי ולזכור שיש דבר כזה מינוס בבנק) הוא של הרכב הסרף-קור הישראלי, האסטרוגליידס.
Selling out with the astroglides, ומה אני יכול לגיד עליו מלבד זה שאני מת על הלהקה הזאת ובפנטזיות הכמוסות שלי, הלהקה מתאחדת ומציעים לי להיות נגן הגיטרה שלהם, והדיסק הזה, למרות השם, הוא לא selling out בכלל.
הוא אומנות ורוק'נ'רול שלא מתפשרים בכלל.

אני לא יודע מתי הפעם הבאה שאני אכנס לחנות תקליטים.
יש סיכוי שבביקור הקרוב שלי בי-ם אצל השכנה בבלוג הזה, וכשאני חושב על זה, סיכוי לא רע שהביקור האחרון שלי בחנות תקליטים היה איתה לפני כמה שנים, כשקניתי שניים מהep's של פרושינאטנה.
האחיינים בהחלט נהנו מהחוויה.
במיוחד הבכורה שנכנסת לשלב הטינאייג'רית שלה ואני גאה להגיד שהיא כבר מכירה את פרל ג'אם ונירוונה, ואני בהחלט לוקח על זה קרדיט.
ובסוף בסוף, מה שנשאר לי בראש מכל הביקור הזה הוא ציטוט של פני ליין, הגרופית (שלא אוהבת שקוראים לה ככה) ב"כמעט מפורסמים" ש"אם אתה מרגיש בודד, אתה יכול ללכת לחנות תקליטים ולבקר את החברים הכי טובים שלך".

*Sacred Music.

בלוז לגודי

כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך.
כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף ליבו לחמה,
כך עלינו לדעת כאב.
בתהות לבך תמיד על כל פלאי חייך,
לא יפלא כאבך משמחתך.
קבל את חליפות עיתי לבך
כקבלך את העונות החולפות בשדותיך
ואז תשקיף בלב שקט אל מעבר חורפי ענותך.

הרבה מכאבך אתה בחרת בו.
שיקוי מר הוא שנותן הרופא בך,
לרפא את החולה בקרבך.
שים אמונך ברופא, ועלע תרופתו בהשקט ובבטחה.
כי ידו, אף אם קשה ומכאיבה,
מונחית בידו האמונה של הבלתי נראה.
והגביע אשר יגיש, אף אם יצרוב שפתיך,
נוצר בחומר שנלושו בו דמעות הקודש של יוצר הכל.

על הכאב / ג'ובראן חליל ג'ובראן

einstürzende

ג'וני מאר פרסם את התמונה הזו בעמוד הפייסבוק שלו וכתב
"These times define me in this town. Johnny. Lockdown 2012."
אני חושב שהוא זה שצילם אותה.
משהו במראה של הבניין הזה גרם לי לתחושת אי נוחות חזקה,
אז קראתי קצת על הבניין, Trellick Tower.
הוא נבנה בסגנון אדריכלי שנקרא "הסגנון הברוטאלי" ולאדריכל שתכנן אותו קראו גולדפינגר, לא פחות.
אני לא חושב שהבניין הזה יכול היה לייצג משהו אחר מלבד יאוש אורבני ואנושי, וכשלומדים על הבניין, ברור שהאפלה הזו שחשבתי שאני מזהה, היא משהו שקיים בו באופן מאוד מוחשי, גורל שנגזר עליו לקיים.
האסוציאציה הכי קרובה שיש לי לבניין הזה היא "מערות הפלדה" של אסימוב שמתאר "תרבות של ערי על המתפקדות כאורגניזם מלאכותי, מערות של פלדה, בני אנוש ורובוטים משתלבים יחדיו לקומפלקס ענק של אדם ופלדה…"
אסימוב עושה את מה שסופר מד"ב טוב חייב לדעת לעשות.
הוא כותב על זמן ומקום אחרים אבל בסוף הוא הרי מדבר עלינו ועל העכשיו שאנחנו חיים בו.
אם זה בבניין קודר בלונדון, אם זה בקליפ של r.e.m, פקקי תנועה אינסופיים כשאנחנו נוסעים אל או חוזרים מהעבודה (ואוי, כמה הקליפ הזה חי בלופ אצלי בראש מדי יום)
אם זו הקומיקאית האדירה לילי טומלין שאמרה ש"במרוץ העכברים, גם אם אתה מנצח, אתה עדיין רק עכבר", אולי משפט הזן הכי משפט זן ששמעתי מימי, או המשפט ההוא על חיים של יאוש שקט.
בסופו של יום, כולנו חוזרים למעין מערת פלדה משלנו, כולנו גרים באיזה "מגדלי טרליק" בגרסא כזאת או אחרת, ולכולנו יש רגעים יום יומיים שישתלבו בקליפ הבא של r.e.m.
אני לא מוצא בזה נחמה, רק מוטיבציה להניף אגרופים ולהלחם על מנת להשיג את מה שאני רוצה.
וזה בטח לא דירה בבניין כעור ועצוב.

בחורות שאומרות כן ותמונות אחרות

פוסט תמונות\ציורים
1. תמונה של שלוש אחיות, הבכורה היא פאולין מארדן (Pauline Marden), האמצעית ג'ואן באאז, והצעירה מבין השלוש, מימי פארינה (Mimi Farina) המנוחה, בפוסטר שנועד לגייס תרומות לתנועה נגד מלחמת ויאטנם.
צלם: לארי גייטס (Larry Gates)


2.אליה פרננדז (קישור)
Seven nation army.

3. וויליאם מריט צ'ייס – נערה בקימונו סיני (קישור)

4. בוב וג'ימי משחקים כדורגל, פרנק משחק פינג פונג.

וביום השלישי

יום שלישי לצמחונות.
לא בדיוק אותו דבר אבל קראתי אתמול את הסיפור הזה, "אופניים, שרירים, סיגריות", של ריימונד קארבר, ושם אומרת אחת הדמויות, שהיום השלישי להגמל ממשהו הוא הכי קשה.
האמת שבינתיים לא קשה בכלל.
אני יודע שאני עושה משהו מהסיבה הנכונה, ובניגוד להרבה פעמים בחיים, הפעם לעשות משהו מהסיבות הנכונות לא דורש מחיר גבוה מדי.

"עברו יומיים מאז שאיוון המילטון הפסיק לעשן, והיה נדמה לו שכל מה שאמר וחשב במשך היומיים הללו היה קשור איכשהו לסיגריות.
הוא הסתכל בכפות ידיו באור המטבח. הוא רחרח את פרקי אצבעותיו ואת אצבעותיו.
"אני יכול להריח את זה, אמר."
"אני יודעת, זה יוצא מתוכך כמו זיעה, " אמרה אן המילטון
"במשך שלושה ימים אחרי שהפסקתי, יכולתי להריח את זה יוצא ממני. אפילו כשיצאתי מהאמבטיה. זה היה מגעיל"
היא היתה עסוקה בעריכת השולחן לארוחת ערב. "אני כל-כך מצטערת, יקירי. אני יודע מה עובר עליך. אבל, אם יש בזה איזשהי נחמה, היום השני הוא הכי קשה. גם היום השלישי קשה, כמובן, אבל משם והלאה, אם אתה מצליח לעמוד בזה עד אז, עברת את המשוכה העקרית. אבל אני כל כך שמחה שאתה מתכוון ברצינות להפסיק, אין לך מושג."
היא נגעה בזרועו. "עכשיו, אם רק תקרא לרוג'ר, נשב לאכול".

הסיפור ממשיך, הם לא זוכים לשבת לארוחת ערב כי איוון המילטון מוזעק על ידי הורה אחר לבוא לביתו שם הוא מוצא את בנו ועוד שני נערים שהואשמו שהעלימו אופניו של נער נוסף.
בסופו של דבר איוון ואביו של אחד מאותם נערים נכנסים לעימות פיזי.

בדרך הביתה ולאחר מכן שואל רוג'ר את אביו על סבו, האם גם הוא היה כזה חזק ואיוון עונה שהוא חושב שכן.
בסוף השיחה רוג'ר אומר שלמרות שזה נשמע מוזר, הוא היה רוצה להכיר את אביו כשהוא היה בגילו, בן תשע.
בחלק הזה של הסיפור אני חושב על האבא שאני אהיה, אם אהיה.
האם אני אבא שהילד שלו יתגאה בו.
מה אני אוכל לספר לבן שלי על אבא שלי שנפטר לפני המון שנים.
מה אני באמת זוכר.
בדרך כלל זה רק את זה שאבא שלי לא היה שם רוב הזמן, וכשהיה, זה היה בעיקר רע.
דברים, שכמו כל דבר אחר בחיים שלי, אף פעם לא מצאתי את הזמן להתמודד איתם עד הסוף.
אני הבן של אבא שלי לטוב ולרע.
אני מזהה בעצמי המון דברים שהיו בו.
אבל אני אהיה טוב יותר ממנו.
הוא לא היה אדם רע. אבל היה לו את המטען שלו.
אני יודע מי אני רוצה להיות כשאני אהיה אבא.
אני מתגעגע אליו, וסיפורים כאלה גורמים לי לחשוב
מה הוא היה חושב על הגבר שאני היום, האם היינו יכולים לנהל את השיחה הזאת,
להכיר אחד את השני לא רק כאבא ובן אלא כשני אנשים בוגרים.

לאכול

"הכי גרוע היה לקראת הסוף. המון אנשים מתו ממש בסוף ואני לא ידעתי אם אני אחזיק מעמד יום אחד נוסף.
איכר אחד, רוסי, יברך אותו אלוהים, ראה את מצבי, והוא נכנס לביתו ויצא עם חתיכת בשר בשבילי."
"הוא הציל את חייך."
"לא אכלתי את הבשר."
"לא אכלת אותו?"
"זה היה חזיר. סירבתי לאכול חזיר."
"למה?"
"מה זאת אומרת, למה?"
"מה, מפני שהוא היה לא כשר?"
"כמובן."
"אבל אפילו לא כדי להציל את חייך?"
"אם שום דבר לא חשוב, אין את מה להציל."

מתוך שיחה שניהל ג'ונתן ספרן פויר עם סבתו, ניצולת שואה.
לקוח מהספר "לאכול בעלי חיים"
תרגמה: נעמי כרמל.

רשימה קצרהחדר משלי

דברים שקרו ב21/10/2012
הפסקתי לאכול בשר באופן רשמי.
באחד הספרים שקראתי על צמחונות, ויש הרבה כאלה לאחרונה, נכתב שכדאי להצהיר על הצמחונות בפני חברים.
זה הופך את המחויבות לרצינית יותר.
אני מתכוון לעמוד בזה כל עד כוח הרצון שלי יאפשר או לחלופין, אני והדוורית בדלת שליד נלך שוב לאכול ב"איבו" בירושלים.

המחשב שלי לא עובד.
לא מתכוון לקנות חדש בקרוב.
במצב רגיל אני חוזר הביתה מהעבודה, יושב לראות איזו סדרהמשוטט כמה שעות ברשת, והולך לישון
אני מקווה שאת הזמן הזה אני אצליח להקדיש לערימת הספרים ההולכת וגבהה או שאולי אצליח ללכת לישון בשעה נורמלית ולא התעורר רק בצהריים?

כתבתי פוסט ראשון בבלוג הזה שלא מהמחשב שלי אלא מהעבודה.
רשימת המכולת הזו נחמדה לי.
לא כל דבר צריך להיות דרמה, או לבוא ממקום נפשי נמוך, כמו שקורה מדי פעם בבלוג הזה וכרגע נראה שאני כותב רק ממקומות כאלה וזה רע.
אפשר להיות משעמם, ולמרות שנדמה לי שזה המצב לפעמים, ברור לי שרק אני מרגיש שאני צריך לעמוד בצפיות דימיוניות של אנשים שקראו כאן ואמרו לי שאני כותב מאוד יפה.
פשוט צריך לעשות את המעבר הזה של בין לדעת שאף אחד לא באמת מצפה ממני לעמוד באיזה רף לבין להאמין בזה.
הבלוג הזה הוא הכי קרוב שיש לי לפסיכולוג.
בובת הפיתום שדרכה אני אומר את מה שהאני הרגיל לא יעז להגיד בקול.
אז היום בובת הפיתום עשתה רשימה של חנווני.
ככה זה.